שב! אין לנו אף אחד בבית! אומר שלם אריאל.
כן, דופרים! קופאת יעל, קמה מהספה.
תן להם, משיב אריאל.
ואם זה מישהו חשוב? שואלת יעל. או משהו דחוף?
יום שבת, השעה שתים עשרה, אומר אריאל. את לא קראת אף אחד, ואני לא מחכה למישהו! מה המסקנה?
רק אשאל את השכן! לוחשת יעל.
שב! בקול ברזל. אין לנו אף אחד בבית! מי שבדלת, תן לו לחזור אחורה!
את יודעת מי שם? שואלת יעל.
מתחזה, בגלל זה אומר לך לשבת ולא להדליק את האור ליד החלון! משיב אריאל.
אם זה מה שאני חושבת, הם לא יברחו בקלות! אומרת יעל ומביטה בכתפיה.
זה תלוי כמה זמן לא נפתח להם את הדלת, אומר אריאל ברוגע. מאוחר או מוקדם, הם יעזבו.
בכל מקרה, הם לא יישארו ללילה במדרגות. ולנו אין מקום אחר. אז שב, קח אוזניות, טלפון וצפה בסרט.
אמא מתקשרת, אומרת יעל, מציגה את המסך.
זה בטח הדודה תכלת עם הבן הקטן שלה, מסכם אריאל.
מאיפה אתה יודע? מתפלאת יעל.
אם היה עומד שם בן דוד שלי, אומר אריאל, משמיע צליל «א» רך במילה «בן דוד», אז אמא שלי הייתה מתקשרת!
לא רואים אפשרויות אחרות? שואלת יעל.
אם זה השכנים, אין לי רצון לדבר איתם. אם אלה חברים שלנו, שלוש פעמיים בדלת והם כבר יעופו.
והכי סביר, אנשים מנומסים מתקשרים מראש ושואלים אם אפשר לארח אותם! לא לחכות חצי שעה לפני שמקישים בדלת!
זה רק קרובי משפחה מפריעים לנו! מוסיף אריאל.
זה הדודה תכלת, אומרת יעל בקול מתארגז. אמא שלחה הודעה. היא שואלת איפה אנחנו נסתרים. הדודה תכלת תשהה אצלנו כמה ימים, יש לה עסקים בתל אביב!
כתוב לה שיש בעיר הרבה בתי מלון, מחייך אריאל.
אריאל! מתרעם יעל. אני לא יכולה לכתוב את זה!
אני יודע, חושב אריאל. כתוב שלא בבית אין אף אחד, שגורמים במלון, כי בדירה יש קעקועי קרדיות!
בדיוק! שולחת יעל הודעה ושולחת.
הדודה רוצה שני חדרים: אחד לה ולבן, מתרגשת יעל.
כתוב שאין לנו כסף. וגם כתוב ששכרנו שני מיטות בהוסטל, ויש לנו בחדר חמישה עשר זרים, מחייך אריאל.
אמא שואלת מתי נשוב, בוחנת יעל את בעלה.
כתוב שבוע, משיב אריאל.
הדלתות נקטעות. הזוג נושם ברווחה.
אמא שלחה, הדודה תכלת מגיעה בעוד שבוע, אומרת יעל בקול מותש.
אז שוב לא נהיה בבית, משיב אריאל.
אריאל, זה לא פותר את הבעיה! אנחנו לא יכולים לברוח מהם לנצח! אם יגיעו באמצע השבוע? אם אחרי העבודה ימתינו בפתח? אפילו הדודה שלך או אחיך השני לא יוכלו כך!
כן, מתאכזב אריאל. ואז נגיד לנו שייראו שלוש חדרים לקנות?
קנינו כדי להקים משפחה גדולה, אומרת יעל.
אנו צריכים ילד! אומר אריאל ברצינות. אולי שניים!
ואני לא מתנגדת? מתפצעת יעל. צריך לעבור בדיקות! זה לא מתאפשר!
נסיים עם הלחץ, והכל יהיה טוב, אומר אריאל. הכאב שלנו מתחלף, שלך, שלי! נגרש אותם כולם מהמקומות שהם מציפים! אחרת שום דבר לא יסתדר!
יעל לא מתווכחת. היא יודעת שאריאל צודק.
כאשר התכננו להינשא, עברנו בדיקות התאמה גנטיות ופוריות. הכל נבדק.
לאחר החתונה, שאלות על ילדים נדחו כדי לחסוך כסף לדירה.
הורינו לא היו תשתית, ולפני החתונה, גם אריאל וגם יעל גרו עם האמהות בדירות קטנות של חדר אחד. אנחנו סמנו רק על עצמנו.
חמישה שנים של עבודה קשה וחיסכון מצאו לנו דירה רחבה.
בנייה משנית, הבניין לא חדש, שיפצנו, ריהוט כמעט מאפס. אבל כמה שמחה הייתה שם!
לא הספנו לחגוג את המעבר, כשפתאום על המדרכה הופיעו דודה תכלת ובנה.
ולא לשכוח, אמא של יעל רצתה להצטרף.
אין בעיה, יש מקום! לא כמו שאנחנו עם יעל במשרד קטן! אומרת דודה תכלת. אצלי חדר ונחנה נפרד!
בחדר שלנו לא ישנים, אומר אריאל. זה חדר למנוחה!
אני לא באה לעבוד כאן! צוחקת תכלת. יעל, תסביר לבעלי שהבנה שלי עם הבן שלו קשה, הוא משחרק! ובכלל, האורחים כאן והאוכל עדיין לא מוכן!
לא חיכינו לכם, מתבלבלת יעל.
והמקרר ריק, מוסיף אריאל.
זה כמו שצריך, תגובה של תכלת. אריאל, רוץ לחנות, ויעל לרוץ למטבח!
למה אתם קיבלתם? קוראת חמות. קיבלתם אורחים!
אתה לא מבין צועק אריאל, אבל יעל מובילה אותו לחדר אחר.
כשהאריאל מצליח לשחרר את יד יעל מהפה, הוא שואל:
יעל, כאן אף אחד לא התבלבל? אני אוציא אותם מיד למטבח של אמא שלך! כלומר, יחד עם אמך! אם הם באים לאורחים, תתנהגו כמו אורחים! מה זה? מתפלא אריאל.
הוא פשוט מהכפר! משיבה יעל. זה מה שבאמת קורה!
אני מכיר כפריים, אבל חסרי נימוס לא מקובלים! זה זה בדיוק!
חביבי, בואו לא נריב עם האמא והדודה! מבקשת יעל. הן ייגרו עליי את כל העצב! ואתה תיהפך לאויב! למה אתה רוצה את זה?
לא משנה לי מי אני בשבילם! אם מתייחסים אלי כך, זה יהיה לי קל לא להתחשב בהם! לא לראותם אף פעם! שיהרו לבלוע, לא אפחד!
אריאל, חביבי! רחם עלי! אם נגרש את הדודה תכלת, אמא תקלל אותי! ואין לי אף אחד חוץ ממנה!
הטיעון הזה משכנע. אריאל משחזר שיניים והולך לחנות.
דודה תכלת נשארה שלוש ימים, אבל נמשכה שבועיים. אריאל נרדם על סילון ועד הערב של היום השני.
עזיבתה של תכלת ובנה חוגגת זוג צעיר בחיוך, עם מטאטא ומגב. שלושה ימים מנקים את הבית.
ואז מתרחש שוב אותו מצב, הפעם מצדו השני.
אחי, רק לקצר, חיבק דוד של אריאל, דוד. צריך להחליט, ואז נמשיך!
אתה לא יכול להחליט לבד? שואל אריאל.
מה אתה אומר? יש לי משפחה! איך אשאיר אותם בכפר, ואני בעיר? תחשוב! צוחק דוד. אם אחפש הרפתקאות? אשתי תשלוט בי!
זה למה הבאתי את הילדים? שואל אריאל.
עם מי אשאיר אותם? דוחק דוד את אחיו בגב. הם יכולים לשחק! בואו נדבר על העיר הקטנה!
דוד! צועקת שירה. אתה תראה לי את הדרך, ואז לא יישאר דבר!
לאחר שעה וחצי עם הגעת דוד ובני משפחתו, יעל מתעוררת עם כאב ראש.
הילדים רודפים את הבית, צועקים ללא הפסקה. שירה רק צועקת, אחרת לא מדברת.
דוד רץ לכל מקום להדליק מנורה, ושירה צועקת יותר.
אריאל, אתה רק בן אחד של אמא, לוחשת יעל אל הכרית.
זה בן דוד מצד האמא, מתנשם אריאל. אני קורא לו בן דוד.
לא אכפת לי איך אתה קורא אותו, אפשר לבקש ממנו לעזוב? שואלת יעל.
את יודעת, אשמח, אומר אריאל, מניח יד על הלב, אבל המצב זה אותו דבר כמו עם הדודה שלך. האמא תגרום לי להוציא את המוח בכף ומזמין לאכול!
בכל ביקור, על הדלת עומדים אורחים חדשים. דודה תכלת עם בנה ממשיכים לשאול עניינים בתל אביב.
בן דוד דוד מבקר מדי פעם כדי “לפתור” עניינים. האמהות לא שוכחות את הילדים. החמות מוציאות מוח לבן-שפחה, החמות-חמות לבת-חמות.
הלחץ המתמשך פוגע בבריאות הנפש של הזוג הצעיר.
אין שום מקום לדבר על ילדים במערכת האורחים האינסופית הזאת. הבריאות גרועה, והכול פשוט…
נחליף דירה? מציעה יעל.
לחדרים רכים? שואל אריאל בחיוך. בקרוב יגיעו לנו!
לא, מחייכת יעל במקצת. נחליף את הדירה שלנו באותה! יש אנשים שרוצים לגור בשכונה אחרת! נזז, ולא נגיד לאף אחד לאן!
זה דחייה, משיב אריאל. גם בן דוד שלי וגם הדודה שלך ימצאו תושבים חדשים שיגידו היכן הייתה הדירה שלהם. הם ימצאו אותנו! ואז נקשור על שום תחבולה!
או שנצליח למצוא זמן לילד? שואלת יעל בתקווה.
צריך לא רק לעשות, אלא להביא לעולם. זו תהיה לפחות תירוץ, משקיף אריאל.
אולי תצא מהדירה, אומרת יעל באכזבה. תבקשו מחברים מקום להסתתר!
את מתכוונת לוליה וקתיה? שואל אריאל.
כן, יש להם חדר, מאשרת יעל.
הטרא גרה שם, מחייך אריאל. שכחת?
אני מעדיפה לחיות עם כלב רועים מאשר עם המשפחה שלנו! שוכבת יעל ברוגע.
עצור! צועק אריאל ותופס טלפון.
לוליה, תשאלי לשאול כלב!
אה! חבר! אני חייב לך! אנחנו עם קתיה רוצים חופשה, ונשאיר את הילדה אצלנו! היא לא אוהבת זרים, מכירה ומכבדת אתכם! צועק לוליה. אביא מזון! מצעים, צעצועים, קערות! אפילו אפרפר!
הובלה! שמח אריאל.
חוזר אל יעל, קרן שמש של בוקר:
התקשר לאמא, תזמין את הדודה לבקר מחר! ואני אז מתקשר לאחי שיבוא שבועי!
את בטוחה? שואלת יעל.
נשמח לארח! אומר אריאל בלב. מי חייב לנו שלא נאהב את הדיירים שלהם?
הדוד דוד והמשפחה שלו מקבלים הצעה אחת של “גאווה” כדי להתארח במלון נוח.
והדודה תכלת מתעקשת על זכות השהייה בבית.
תעצור את החיה הזאת איפשהו! מתריסת תכלת, מסתתרת מאחורי גבה של בנה.
דודה תכלת, אתה מתלוצץ? מחייך אריאל. ארבעים וחמש קילוגרמים של שריר! זו לא בולונז, זו רועה גרמני! היא תסחוף כל דלת!
למה היא מתקרבת אליי? קול הדודה מתרעד.
היא לא אוהבת זרים, משאירה יעל כתף.
תוציאו אותה! אני לא יכול לשתף דירה עם חיה כזאת!
איך? לשחרר? מתכעס אריאל. הכלב המתוק הזה שלנו! אין לנו ילדים, אבל אנחנו צריכים לאהוב מישהו! ואנחנו אוהבים אותה מאוד!
ולא נשליכו אותה! מוסיפה יעל.
אחר כך שתי האמהות מתקשרות ושואלות למה סירבנו לארח את הקרובים.
אף אחד לא נבעט, משיבים הן יחד, הם פשוט לא רצו להישאר! תבואו, נשמח לקבל אתכם!
והכלב? שואלים.
אמא, אנחנו לא מסרבים לאף אחד!
אבל האמהות כבר אינן רוצות לבקר.
חודש לאחר מכן, הטרא חוזרת לבעלותיה, מוכנה לחזור ברגע הראשון.
זה לא היה צריך. יעל חיכתה לשניים.
החבר’ה, אם אתם רוצים לקרוא עוד סיפורים שלנו, השאירו תגובה ואל תשכחו ללייק. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
