לאורית קפלן חיברה לעצמה מסורת ישנה, חריגה במקצת. בכל שנה, בערב שלפני ראש השנה, היא ניגשה אל המגלה. מכיוון שהיא גרה בתל אביב הגדולה, מציאת מגלה חדשה לא הייתה משימה קשה.
העניין הוא שללאורית הייתה תחושת ריקות. למרות ניסיונותיה המרובים להכיר גבר נוער ממעמד גבוה, כל המבצעים הסתיימו בכישלון. בתום זמן, גבריו של המעמד הגבוה כבר נעלמו מהעולם
השנה תפגשי את גורלך! הכריזה במלה מרשימה המגלה הכריענית, מביטה בקריסטל הזוהר.
איפה? איפה אפגוש אותו? חפתה לאורית בקוצר רוח. כל שנה שומעת אותו דבר. השנים חולפות, והגורל עדיין לא נגלה לי.
המלצתם עליך כעל המגלה החזקה ביותר. אני דורשת שתחשפי לי מקום מדויק! אחרת אביא לך פרסום שלילי איימה היא בקול חידוד.
המגלה קרצה את מצחה. היא הבינה שמדובר באישה משוגעת, ושהיא לא תעזוב אותה כך בטל. היא ידעה שאם תשקר עכשיו, אורית תישאר במטלטפת עד ערב, תורמת לעיכוב הקו של המתעניינים בגורלם.
ברכבת! לחשה בעיניים עצומות. רואה אותו כבר גבר גבוה, בלונדיני, יפהפה כמו נסיכה מהאגדות
וואו! קראה האישה בהקלה. באיזו קרונה, ומתי בדיוק?
לפני ראש השנה! המשיכה בגיחוך המגלה. לכי לתחנת הרכבת. הלב שלך יורה לך לאיזה כיוון לקנות כרטיס
תודה! חייכה אורית, מלאת תקווה.
אורית יצאה מדלת המגלה, קפצה למונית ונסעה ברוץ לתחנה המרכזית של תל אביב. ליד חלון דלפק הקופה, ההתלהבות שלה נסוגה מעט. היא הסתכלה מבולגנת על לוח הזמנים, לא מבינה מהו המסלול הנכון.
תגיד! קרא קולם של הקופה, קוטע את הבלבול.
תל אביב שלושה עשר בדצמבר, קרונה קומה, לחשה אורית בחצי נבט.
דמיינה את עצמה יושבת בתא נעים, שותת תה, ופתאום נפתחו הדלתות והיכנס הוא, אהוב ליבה
כאשר חזרה הביתה, אורית אספה בחיפזון את הציוד החיוני לנסיעה, כי בערב מאוחר היה עליה ללכת ברכבת
היא לא חשבה על ההשלכות של המסע מה תעשה בליל ראש השנה בעיר זרה. היא רצתה רק דבר אחד: שהחזון של המגלה יתגשם במהירות.
התחושה של חוסר השתייכות הייתה כואבת במיוחד בתקופת החגים. כולם מתכנסים סביב השולחן, מחליפים מתנות, חוץ ממנה
כמה שעות לאחר מכן, אורית חתרה לתא, גביע תה בידה, והכל היה בדיוק כפי שדמיינה. נותר רק לחכות עד שהנסיך יכנס.
בוקר טוב! ברכה האישה הזקנה, משליכה מזוודה ענקית לתוך התא. איפה המקום השני?
הנה הקשת מבוהלת של אורית הצביעה על המדף שמול. בטוח שמדובר ברכבת שלכם?
כן, יקירה, בטוח, חייכה האישה והייתה לבחורה על המדף הפנוי.
סליחה, תנו לי לעבור, לחשה אורית. פתאום הבינה שהיא עושה שטות גדולה. תנו לי לצאת! שיניתי את ההחלטה!
חכי, אשמור על המזוודה, אמרה האישה מבולגנת, לא מבינה מה קורה.
והנה הרכבת יצאה, נשפה אורית בחולשה. מה עכשיו?
למה פתאום רצית לצאת? שכחת משהו? שאלנה האישה.
אורית התעלמה מהשאלה והביטה בחלון. היא ידעה שהאישה אינה אשמה, אלא היא עצמה שבחרה בלהזמין מצבים קשים.
בינתיים, רונית אליהו הוציאה מן המזוודה קישים חמים והחלה להציע לאורית משקה.
הייתי בדרך לבקר את בתי, סיפרה רונית. ועכשיו ממהרה חוזרים הביתה, הבן והכלה יגיעו לארח. נחגוג יחד ראש השנה.
מזל טוב… כנראה שאחכה לראש השנה כאן בתחנה, היססו אורית בקול עצוב.
אורית החליטה לשתף את רונית בכל האמת על מסעה.
את טיפשה! למה רצתה ללכת למכרים כך? נגדה רונית. תמצאי את גורלך. אין צורך למהר. לכל דבר יש זמן
למחרת, אורית יצאה על הפלטפורמה בעיר שהיא ראתה בפעם הראשונה. היא סייעה ברוגע לרונית לצאת מהרכבת ונעמדה, תוהה מה לעשות הלאה.
תודה, אורית! חג שמח! ברכה רונית.
גם לך! חייכה אורית בעצב.
רונית הסתכלה על אורית, לא יודעת איך להרגיע אותה. היא תפסה שהפעם ראש השנה בתחנה אינו התחלה מיטבית לשנה החדשה.
אורית, בואי לביתי! הציעה פתאום. נקשט את עץ האיל, נחליף שולחן חגיגי
זה לא נוח לי, היססה אורית.
ומה עם לשבת כאן בתחנה? חייכה רונית בחיוך. נלך. זה קבוע!
אורית קיבלה לבסוף את ההזמנה. רונית הייתה צודקת: בחוץ פרצה שלג עז, שלא היה טעם לשוטט בתחנה.
סאלי וליאן כבר בבית, חייכה רונית.
סאלי, בחוץ, ראה את אמו מגיעה במונית. הוא עמד ליד המעלית, מיהר לתפוס את המזוודה הכבדה של אמו.
סאלי, שלום יקירי. ואני לא לבד, איתי אורחת. זאת בת החברה הוותיקה שלי, אורית, לחשה רונית בעיניים חודרות.
מצוין! קרא סאלי. בבקשה, תיכנסי, אורית.
אורית הביטה בגבר גבוה, בלונדיני, ועברה מבושה. אותו דמות היא חיזתה ברכבת. גורל, כנראה, שוב צחק עליה
איפה ליאן? שאלה האישה.
אמא, ליאן לא קיימת, והיא לא תחזור לעולם. אני לא רוצה לדבר על זה. בסדר? קימץ סאלי.
בסדר נבהלה רונית.
במהלך הערב, כולם ישבו סביב השולחן, והחלו לסיים את השנה.
אורית, תישארי אצלנו זמן ארוך? חייך סאלי, מניח את הסלט במנה של אורית.
לא. בבוקר אפקח, אמרה היא בקול חצוף.
היא לא רצתה לעזוב את הבית החמים כך מהר. אורית הרגישה שהיא מכירה את רונית וסאלי כל חייה.
למה את ממהרת? קראה רונית במבוכה. אורית, תנוחי מעט יותר.
באמת, אורית, תישארי. יש לנו מסלול קרח, מחר בערב נוכל ללכת. אל תלכי מהר, ביקש סאלי.
שכנעתם, חייכה אורית. אשמח להישאר.
ב-ראש השנה החדש נפגשו ארבעה: רונית אליהו, סאלי, אורית וארטור הקטן
האם אתם מאמינים בקסמים של ראש השנה?
