שוב אם רבתהגורל והחדר המשותף שלה מגיעים עם גבר נוסף. הם שיכורים, ונירית מתיישבת בפינה מאחורי השידה.
אין מוצא, הרחוב מושלג כבר. זה נמאס לי. בקיץ אסיים את שנותיי בתיכון, אלך לעיר, אשמח ללימודי הוראה במכללה ואהיה מורה. למרות שהעיר רק עשרה קילומטרים, אשאר בתחתית.
האם והאורחים מתיישבים במטבח. שומעים רשרוש של נוזל נישפך, ניחוח נקניק מעוררים את נירית לשחרר טיפה רוק.
חכי, את! קול האם חותך.
מה קורה?
אתם שניים
בפעם הראשונה עם שניים, משיב מיכאל, השכיר של האם.
קול חצץ של כלים נופלים מתברר, רעש חלש, נשיפה. נירית נוקשת את עצמה בפינה, והשתיקה נופלת פתאום.
שמוע, מיקי, היא ישנה, אומר השכיר.
אמרתי שהיא בחורה טובה, אבל יש לי משהו עליה
היא בתך
איזו בת?
אירית, היא כבר גדולה. כנראה הסתתרה בחדר.
תמשכי אותה אלינו, קולו של מיקי מתלהב.
אירית, איפה את? נכנס השוכר, רואה את נירית, מחייך בחיוך מריר. בואי, שבו איתנו!
כאן לי גם נוח.
למה את מתביישת? מיכאל מנסה לחבק אותה.
נירית תופסת אגרטל שעל השידה וזורקת אותו על ראשו של השוכר. נשמע רעש של זכוכית נשברת. היא פורצת מהחדר.
תפסו אותה! קורא מיכאל.
היא כבר עומדת בפתח הדלת. בלי זמן להחליף נעליים, היא יוצאת ברגליים גרוסות, גרביים קשקשות, מכנסיים קצרים וחולצה, ואל תוך הרחוב המושלג.
אחרי היא רצים גברים. הרחוב של הישוב ריק. לאן לברוח בלילה בשלג? ברקע נשמעים צעקות, ובבניין הענק שלידו נשמע נביחה. אחר כך קול זועק על הכלב.
נירית מתקרבת לשער ודופקת. פותח דלת גבר בן ארבעים.
תעזרו! לוחשת היא מביטה בו בעיניים מבקשות.
בואי! הוא מושך אותה בחוץ וסוגר את הדלת.
יוסי, מה קורה שם? יוצאת אל המרפסת אשתו.
הנה, מסמן לבנה. אחרי שותף של גברים רודפים אחריה.
מהר הביתה! אוחזת בנירית באחיזה חזקה. תספרי שם הכל.
אירית, תצאי בנעימות! קולו של מיכאל.
יוסי, אל תתערב! צועקת האישה. נכנסי הביתה!
מהרחוב נשמעים צעקות, בחצר נביחה.
צריך להתקשר למשטרה, מוציאה האישה את הטלפון.
נועה, לא, אני אדאג בעצמי. הם כנראה מקומיים.
איך אתה מתכוון?
בנעימות. הרגעי את הילדה!
הבעלים לוקח שקית, ניגש למקרר, שם בקבוק וחתיכת נקניק. בחצר מלטף את הכלב, יוצאים יחד למטבח. מיכאל קופץ אליו:
החזירי את אירית!
קחו את זה ותלכו!
הוא פותח את השקית, מחייך, מנפנף בראשו לחברו. בוא, מיקי!
***
שמי נועה קפלן, האישה מניחה קומקום על הכיריים. שבו, שבו! ספרי מי את ובמה קרה.
קוראים לי נירית, מתחילה היא, מחזיקה שיניים. אני גרה ברחוב הזה, אבל מהקצה.
את בת קיריה?
כן.
למרות שעזבנו כאן רק לאחרונה, שמענו על אמך.
היא משקיעה ראש וכתה.
אל תדעי, אל תבכי! האישה נוגעת ברכות בחזה שלה. זה מרגיש נוגה לנירית. היא מחבקת אותה ובוכה חזק יותר.
טוב, טוב! נשתה תה.
בעל הבית נכנס:
הכל מוכן.
ומה נעשה עם היופי הזאת? נועה מציינת אותה ומחייכת פתאום.
נדון בזה מחר! עכשיו נשתה תה ונכניס אותה למקלחת.
רוצה משהו לאכול? נועה מציבה לפני האורחת כוס תה, מחייכת שוב. רואה שאת רעבה.
על השולחן מופיעים כריכים, שאריות עוגה.
תאכלי! חייך בעל הבית, מתבונן איך היא מביטה באוכל.
הם מפסיקים לשאול אותה שאלות, מזדקנים שלא לשים לב, כי היא מתביישת.
בסיומה של ארוחת ערב, נועה מובילה אותה למקלחת:
רחצה, ותלבש את הקפוצ’ון הזה!
***
נירית רוצה רק דבר אחד שלא יגרשו אותה היום. כמה נעים לשהות במקלחת חמה, כשבחוץ קר. אבל הגיע זמן לצאת, הבעלים מחכים.
היא יוצאת. הגבר והאישה יושבות על הספה. היא מחייכת בהתנצלות:
תודה!
אז זאת, נירית, מתחילה האישה. מבינה שלא מחפשים אותך, ולא רוצה לחזור הביתה. אין לך רצון לחזור הביתה.
היא מניחה את ראשה למטה.
נגלה, בבוקר מוקדם צריך לנסוע
מבינה, נירית משקפת ראש נמוך יותר.
תישארי לבדה. אל תפתחי דלתות! ג׳ק שלנו לא ישחרר אף אחד. מובן?
כן! צועקת היא, בלי שליטה ברגשות.
אם תרצי, תבשלי מרק בורשט לבוא, מחייך יוסי רומנוביץ’. יודעת?
יודעת, משיבה נירית במהירות, עדיין פוחדת שייגרשו. אני טובת במטבח, יכולה לנקות.
תנקי אם אפשר בקומה התחתונה, מוסכמת נועה קפלן.
***
היא מתעוררת יחד עם המשפחה. שוכבת בדממה במיטה, פוחדת שיגרשו אותה. במרחק שמיעת רחש של רכב בחצר. אחרי זמן קצר השקט חוזר.
קמה, נקה, במטבח רתיק תה חם, לחם, נקניק, גבינה. על משטח החיתוך ריביות חזות.
אכלה, סדרה, ניקה את השולחן, ניקה את הרצפה.
במעבר ראתה שואב אבק, הדליקה ותחילה לשאוב.
רק כיבתה
מה זה אומר? קול מאחורי הגב.
היא מתהפכת. בחור גבוה ונאה, כ-18, בעיניים חומות, מתבונן בסקרנות.
אני מנקה, לוחשת נירית. ואתם מי?
ובכן הוא מזיז ראשו, מוציא טלפון:
אמא, אני בבית. מי זה?
בני, תן לילדה הזאת לשהות איתנו.
מה לי בזה?
הוא מחזיר את הטלפון לכיסו, בוחן אותה ממראש ועד רגל, מתקד לקולינריה.
אתם צריכים תה? שואלת היא.
אדאג בעצמי.
***
נירית מסדרת את השואב, מתחילה לנגב אבק, מקשיבה לכל רחש במטבח.
הבחור אוכל, נכנס למקלחת, יוצא עם עור רטוב, מריח בלושיו.
היי, בעל הבית, תן לי עוד בקבוק! צועק מחוץ לחלון.
מה זה עוד? הוא הולך אל החלון.
אל תפתחו! קראה נירית בחשש.
הוא מביט בה בחיוך, פונה ליציאה. היא רצה אל החלון. ליד הגדר עומדים השוכר של האם וחברו, צועקים משהו. נירית מרגישה פחד.
הבן של המשפחה יוצא, הם רצים אליו. פתאום נופלים בשלג; נירית חושבת ששניהם נופלו בוזמנית.
הבחור מתכופף, אומר משהו. הם קמים, ראשים למטה, הולכים לכיוון הבית של האם.
***
הבחור חוזר, מבטו נעצר על נירית הקפואה. הוא מתקרב:
פחדת?
היא נוטפת אליו בחיבוק, בוכה.
איך קוראים לך? שואל פתאום.
נירית.
אני רוזן. אל תבכי, הם לא יחזרו יותר.
רוזן עולה לחדרו ולא יוצא עד הערב. נירית מכינה מרק בורשט, מתיישבת לדף, חושבת.
כמובן, היא רוצה להישאר כאן עם האנשים הנחמדים, אך יודעת שחצתה גבול של נימוס.
הבעלים חוזרים. נועה קפלן מזינה בראשו, מתבוננת בסדר שבץ. יוסי רומנוביץ’ מעריך את הבורשט.
כנראה שאני אלך הביתה, אומרת נירית במוראליות. תודה על הכול!
נירית, תישארי עוד כמה ימים!
תודה, נועה קפלן! אלך הביתה, חוזרת היא.
היא צועדת לעבר הדלת וקוראת. מאז אתמול היא משוטטת בבית בחולצה ובמכנסיים של אחרים.
בואי! האישה תופסת אותה בכתף ומובילה לסלון.
פותחת ארון, מביטה ארוכות במגוון בגדים. מוצאת ג׳ינס, סוודר, ג׳קט ספורט חם.
תלבשי! אנחנו כמעט באותו גובה.
לא, תודה
לא תלכי ערומה הביתה. תלבשי, תלבשי! אני לא אתבזבז.
היא מתלבשת, מסתכלת במראה בחשאי. לא היה לה מעולם בגדים כה יפים.
במעבר, האישה מכריחה אותה ללבוש כובע ונעלי חורף.
נירית, תתלבשי למען הבריאות!
תודה, נועה קפלן!
***
החיים חוזרים לשגרה, לא לגמרי ישנה. האם עובדת בחווה. השוכר נעלם עם חברו.
האביב מגיע. באותו יום היא יושבת בבית ועושה שיעורים. מישהו דופק על הפתח. נירית מביטה בחלון ולא מאמינה רוזן עומד ליד השער. הוא מנחית ראש ואלף: “בואי!”
היא לא יוצאת היא דוהרת.
שלום! מחייך רוזן.
ברוך הבא!
אמא קראה לך.
***
היא נכנסת לבקתה שבה חוותה את היום המאושר.
היי, נירית! מקבלת אותה האישה בפתיחה וחובקת אותה.
ברוך הבא, נועה קפלן!
תיכנסי! נשתה תה!
היא יושבת, קיבלתה תה, האישה מתיישבת ליד השולחן.
יש לי בקשה. אנחנו עם בעלי נוסעים לחו״ל לתורכיה לחודש, פניה מתמלאת בחיוך של חלום. הבן שלנו כמעט לא בבית. אפשר שתדאגי לעזבנו? ללטף את ג׳ק, לאפשר למזגן, להאכיל את החתול, להשקות פרחים. יש לנו הרבה פרחים.
כמובן, נועה קפלן!
טוב, מוציאה כסף. עשרים אלף שקלים.
נועה קפלן, למה?
קבלי! לא נידרש להיות עניים. בואי, אספר לך הכל!
נירית מקפידה לזכור איפה עומדים העציצים, הדלי עם האוכל לכלב והקופסה עם אוכל לחתול. אחרי זה נעה קפלן צועקת:
רוזן! הבן יוצא מיד מחדרו. תכירו את נירית וג׳ק!
בואו! הבחור מניח בעדינות יד על כתף של נירית.
הם יוצאים לחצר, משחררים את ג׳ק ויוצאים לטייל.
במהלך הדרך רוזן משבח על הלימודים באוניברסיטה, קראטה, העסק עם אביו.
ונירית חושבת על דבר אחר. היא מבינה שיש פער גדול בינה לבין רוזן, כמו הפער שבין אימה של האם להורים של רוזן. כן, הם אנשים טובים, אבל זה לא סיפור של סיבוס אלא מציאות.
בעוד כשניים חודשים יש לי בחינות במכללה, אסיים אותן. אלמד, אעבוד, ארוץ, אבל אהפוך לאדם שלם. אתחתן, אבל לא באותו גבר. הוא בחור נהדר, אבל לא שלי!
תודה נועה קפלן על הבגדים והעשרים אלף שקלים. לפחות אצליח להתקיים בימים הראשונים בעיר.
היא מרגישה ברגע זה שסיום ילדותה הקשה נגמר, והיום מתחילה תקופה של בגרות קשות לא פחות, והכל תלוי רק בה.
הם מגיעים לקוטג׳. נירית מלטפת את ג׳ק, מחייכת לרוזן ולוחצת על הדלת הביתה. מחר תחל עבודתה בקוטג׳. רק עבודה וזהו!
