בעלי יעקב כבר חמש שנים ברצף נוסע לעבוד בחו”ל. פעם הוא היה נהג משאית בגרמניה, פעם אחר כך עבר לפולין לתקן מכוניות. הוא הלך לשם רק בשביל הכסף רצינו לתת לשני הילדים שלנו, יוסף ואלון, עתיד טוב יותר, והבנו היטב שלא נוכל להשיג זאת בישראל ללא מאמץ כבד.
בזכותו, הוא שלח לנו חבילות חודשיות של מצרכים קופסאות שימורים, קמח, שמן, ממתקים, והעביר לי כסף ישירות לכרטיס האשראי כדי שאוכל להפקידו בבנק ולקבל ריבית. כך אספנו סכום מכובד שהשתמשנו בו לקנות דירת חדר לגדול שלנו, יוסף.
נראה שהכל הולך כשורה, אבל לפני כמה חודשים הרגשתי שמשהו בגופי אינו כשורה. חשבתי שמדובר במעבר גיל, אך לא היה זה. עליתי במשקל, הרגשתי צורך נמשך לישון, רעב מתמשך ומצב רוח מתחלף במהירות. אחרי חיפוש באינטרנט קיבלתי תשובה הריון. בת 45? לא האמנתי, ולכן ביצעתי בדיקת הריון שבודקה קו אדום כפול.
לא רציתי לספר לשני בניי ולא לחמותי על הריון. למה? פחדתי שילדים יגידו לי שהזדקפתי ושכחתי מהחשיבה. הסתתרתי בבגדים חמים, בחורף שעובר, והבטן שלי נסתרה מתחת למעיל הפוך.
עם זאת, לא רציתי להביא לתינוק לעולם. אולי יחשבו ש”אין לי לב למלא” אבל אני בת 45, לא יותר צעירה; יש לי כבר שני בני נכדים שזקוקים לי, ולא רציתי להתפשר על חיי היוםיום עם חיתולים ובקבוקים. בנוסף, לא היה לנו כסף לממן ילד שלישי, ויושב יעקב לא היה מתכנן לשוב ולהיסע לחו”ל, ואני לא יכולה לחיות בלעדיו.
הרופאים הזהירו שמועד הלידה עבר והניתוח מסוכן מאוד. ניסיתי לשכנע עצמי שהכל יסתדר. חשבתי שאולי יעקב ישמח לשמוע על תינוק נוסף. קיבלתי החלטה לשוחח איתו בסקייפ ולספר לו, אך בלי להדליק מצלמה, רק קול.
הלו, יעקב
אתה בטח מתכוון ל?
זה לא יעקב. זאת אורית.
הקול שלו היה מורתק, הוא לא ידע מי אני. חשבתי שהוא לא נמצא הוא בעבודה. נפלתי לבכי מר שלם. חשבתי להגיש תביעה לגירושין, לזרוק את כל חפציו, לא לשמוע עוד קולו.
אבל עדיין היה בלב תקווה שאם יעקב ידע על התינוק, הוא יחזור הביתה. הוא היה אמור להגיע בפברואר, אחרי יום הולדת של הילדים, כי קיבל חופשה. אפילו בחלום ראיתי את שלושתנו מטיילים בפארק, הוא מחזיק את בתנו הקטנה ביד אחת, ואני ביד השנייה.
ב14 בפברואר, ביום האהבה, יעקב חזר. הכנתי ארוחת ערב רומנטית, הצבתי נרות, הדלקתי מוזיקה רציתי אווירה שקטה ונעימה.
יעקב, יש לי הפתעה בשבילך. אני בהריון. אומרים שיהיה לנו בת.
הוא קרא לי במילים קשות: חרא! הוא צהיב באדמה, הפיל צלחות על הרצפה, והכה כפותיו על השולחן:
אתה כאן מתכווץ כמו פרה, ואתה קופץ על גברים זרים? ועכשיו רוצה לתלות אותי על צוואר זה הבַּיסטרוּק?
אני ניסיתי להסביר, אך הוא קרא לי: עלך ללכת, לא רוצה לראות אותך! ובעט בי כך שהייתי נחשפת למבנה הקצה של השולחן ונפלתי.
הוא לקח את המזוודה שלו, תקע את הדלת בחוזקה. תחושת הסחרחורת השתלטה עליי, שמתי לב לטיפות אדומות על הרצפה. כאב בבטן היה חמור, קראתי לחירום. הרגשתי שהילד עומד לצאת מיד.
הצוות הרפואי הגיע, וכבר החזקתי בפעם הראשונה את בתנו הקטנה היא נרדמה בעיניים פתוחות, לא בכתה, רק נרדמה בשקט.
אז, אמא, נוסעים איתנו? שאלו הרופאים.
לא. קחו אותה, היא לא בשבילי.
כמומה?
קחו אותה, אני אומרת! הילד הזה הרס לי את המשפחה! אולי מישהו יאהב אותה, אבל לא אני. קחו אותה, לא רוצה לראות אותה יותר!
בלי שום היסוס, העברתי אותה ליד הרופא. נערכו בדיקות, הלידה הייתה רגועה וללא סיבוכים. אחרי שהאמבולנס פינה, ניקה הבית, התקלחתי והלכתי לישון.
הילדים לא יודעים שהחזקתי את הבת ונתתי אותה למרפאה. אני הולכת כל בוקר לבית הכנסת ומתפללת שהבת תגדל בריאה ותמצא משפחה אוהבת. אני יודעת שאיני יכולה להתמודד עם עומס ההורות שוב, וכל משאלתי היא שיגיע יעקב הביתה.
היום הוא שוב נושא משא בגרמניה, מתקשר רק עם הילדים. אפשר לומר שאני משוגעת, אבל החלטתי לבחור באדם שלצדי, לא בתינוק. אלוהים שופט.
הסיפור מלמד: כשאנו בוחרים להישאר נאמנים לעצמנו ולערכים האמיתיים שלנו, אנו מוצאים שלווה פנימית, גם אם זאת אומרת להיפרד מאהבות שהיו לנו רק לרגע.
