אני גבר רגיל, עובד במשרה מלאה, בלי כתר על הראש. אני ואשתי גרים בדירה משותפת בתל אביב, שטרחה אותנו כליום משכנתא, חשבונות חשמל, מים וגז, עבודה משחר ועד ערב.
חמותי מתגוררת בכפר קריית שמונה, שם גם חמותה של אשתי, רונית. הכל היה נורמלי, אם לא היה להם הרעיון שהדירה שלנו היא חופשת סוףשבוע עבורם. בתחילה זה נשמע חמוד:
נבוא אליכם ביום שבת.
רק לשעה קצרה.
אנחנו משפחה.
הכוונה הייתה קצרה עם לילה שלם; נבוא עם תיקים, סירים ריקים ועיניים שמחפשות ארוחה.
כל סוףשבוע אותו סצנה: אחרי העבודה אני רץ לחנויות, מבשל, שוטף, מסדר את השולחן, מחייך, ואז חצי הלילה שוטף כלים ומסדר את הבית. חמותי, יוספה, מתיישבת ומגיבה:
למה הסלט בלי גרגרי חומוס?
אני אוהב מרק רוגז יותר עבה.
בכפר שלנו זה לא עושה.
וחמותה של רונית מוסיפה:
אוי, נמאס לי מהדרך.
ואיפה הקינוח?
ולא שמעתם אפילו פעם אחת תודה או אולי אוכל לעזור.
יום אחד לא הסבתי והייתי ישיר עם אשתי:
אני לא משרתת בית, ולא רוצה לשרת את המשפחה שלכם כלשבת.
אולי באמת צריך לעשות משהו.
פתאום נזכרת לי רעיון.
בפעם הבאה חמותי מתקשרת:
אנחנו באים ביום שבת.
אה, יש לנו תוכניות לשבת, אמרתי בנחת.
איזה תוכניות?
רק שלנו.
ואז מה? הלכנו, אבל לא לפי תוכנית אלא אל יוספה. ביום שבת בבוקר, אנחנו עומדים בחצר ביתה. חמותי פותחת את הדלת ונקפאת.
מה זה אומר?!?
אנחנו באנו לבקר. רק לשעה קצרה.
צריך להזהיר, לא הכנתי דבר! אתם יודעים כמה זה עולה לקבל אורחים?!
הסתכלתי עליה וענה בנוחיות:
רואים? כך אני חי כלשבוע.
אז אתה רוצה ללמד אותי? מה זה תכף!
הצעקה הייתה כה חזקה ששכנים הציצו, ואז חזרנו הביתה.
הכי מעניין מאז אין שום ביקור בלי הזמנה מראש. אין עוד נבוא ואין סופישבוע במטבח שלי. לפעמים, כדי שאנשים ישמעו אותך, פשוט צריך להראות להם איך זה להיות במקומך.
מה אתם חושבים? האם עשיתי נכון? מה הייתם עושים במצב הזה?
חברים, אם אתם רוצים לשמוע עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ על לייק זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך.
