26 במאי 2026
היום היה שוב סערה קטנה במעגל היחסים של ביתנו, ואני מרגישה שהמחשבות מתעופפות כמו עלים ברוח של חורף בירושלים.
עזובי! אין לנו שום דבר בבית! אמרתי בקול רגוע, מנסה שלא להראות את הלחץ שבלב.
זה בטח מישהו מצלצל! קפאה ענת על הספה, קמה לאט והסתכלה בחלון.
שמור על השקט, עניתי, זה רק קוֹר וולק.
אולי מישהו חשוב? או משימה דחופה? שאלה היא, קולה רועד במעט.
יום שבת, השעה שתים עשרה בערב, השבתי, לא הזמנתי אף אחד, ולא מצפה למישהו. מה המסקנה?
אבדקתי רק את העיניים, לחשה היא בקול קטן.
שב! הקול שלי כמו ברזל. אין לנו אף אחד בבית! מי שיבוא, שיחזור למען עצמו!
ואיך אתה יודע מי זה? המשיכה היא, מבטה חקרני.
מתחזאל, ולכן אומר לך לשבת ולא להבהיר את האור בחלון.
אם זה מה שאני חושבת, הם לא יעזבו בקלות, היא חייכה והורידה כתפיה.
זה תלוי כמה אנחנו לא נפתח להם בדלת, עניתי ברוגע, מוקדם או מאוחר הם יעזבו.
בכל מקרה, הם לא ישנו במדרגות, ואין לנו מקום אחר ללכת. אז ישבתי, לקחתי אוזניות, טלפון והחלטתי לצפות בסרט.
אורי, אמא מתקשרת לי, הודיעה ענת, מראה לי את המסך.
אם כך מאחורי הדלת עומדת הדודה שלך עם בן הקטן שלה, סיכמתי.
מאיפה אתה יודע? היא נבהלה.
אם היה זה בן דוד שלי, אמרתי, והצליל של ב במילה בן דוד יצא לי רך אך קמוץ, אמא הייתה מתקשרת.
אתה לא שוקל אפשרויות אחרות? שאלתה.
אם מדובר בשכנים, אין לי רצון לשוחח איתם. אם זה חברים, חזרו כמה פעמים והיו עוברים.
בדרך כלל, אנשים מנומסים מתקשרים מראש ושואלים אם נוכל לארח, ולא מציקים חצי שעה על הדלת!
הדואר המפגר של המשפחה הוא רק מה שיכול להפריע לשער שלנו.
זה הדודה שלי, מאמא, אמרה בעצב, הודעה נשלחה: איפה אנחנו נלך? הדודה נטע תעצור אצלנו כמה ימים, יש לה עניינים בעיר.
רשמתי בחיוך: כתוב לה שבעיר יש הרבה בתי מלון.
אורי! קראה ענת בקול נוקב, לא יכולה לכתוב כך!
אני מבין, חשבתי, כתוב שהבית ריק, אנחנו שוהים במלון כי בקדירה היו גרגרים של נזירים.
בדיוק! שלחה היא הודעה והשליחה.
הדודה רוצה שני חדרים אחד לה ולבן הקטן, היא קראה בקול פתאומי.
כתוב שאין לנו כסף, ושאנו שוכרים שני מיטות באכסדרה עם חמשה עשר זרים בחדר, עניתי בחיוך על ההמצאה.
אמא שואלת מתי נחזור, היא הרימה מבט לעברי.
כתוב בעוד שבוע, השבתי, משחרר אותה מהכאבים.
הדלתות נסגרו, והזוג שלנו נשף ברווחה.
אורי, האמא שלחה שהדודה מגיעה בעוד שבוע, קראה ענת בקול מותש.
ומה, שוב לא נהיה בבית? אמרתי.
זה לא פותר את הבעיה, אנחנו לא יכולים לברוח מהם לנצח, היא התלוננה, מה אם יגיעו באמצע השבוע? מה אם אחרי העבודה יחכו בפתח? גם הדודה וגם בן דוד האח עלידי אינם כאלה!
כן, נזכרתי, אולי נצטרך לקנות דירה של שלושה חדרים?
אנחנו קונים למען המשפחה הגדולה שלנו, היא ענתה.
צריך לנו ילד! אולי שניים! ציינתי ברצינות.
ואני? נגד? היא נידרה, זה ברור שאנחנו צריכים בדיקות בריאותיות!
נסיים את הלחץ, ויהיה טוב, אמרתי, העצבות שלנו מחליפה זה בזה שלכם, שלי! נזרוק אותם למקום שממנו באו!
ענת לא התנגדה. היא ידעה שיש לו צדק.
לפני החתונה עברנו בדיקות התאמה גנטית ופריון. אחרי חמש שנים של עבודה קשה וכסף שמספיק רק לקנות דירת שני חדרים, קיבלנו דירה רחבה בפריפריה של אשדוד. המבנה ישן, שיפצנו אותו בעצמנו, רכשנו רהיטים מהיסוד, והיום היה לנו מזל גדול.
מחר, בדיוק אחרי שחלמתם לתכנן את הריהוט, הופיעה הדודה נטע עם בן הקטן. היא באה עם חמותה, כדי שלא נותרו לבד.
ברוכים הבאים, יש מקום! לא כמו שהייתם בקו״ח הקטן שלנו! קיבלה אותנו בחיוך.
נוח, ראתה נטע, אחלק לנו חדר נפרד עם קודו.
בחדר שלנו לא שוכבות, אמרתי, זה חדר מנוחה!
לא באתי לעבוד כאן! חייכה נטע, ענת, תגידי לבעלך שהבן הקטן שלנו מרעיש, הוא חונה!
כן, לא ציפינו לאורחים, הביעתי במבוכה.
והמקפיא ריק, הוסיף נטע.
זה לוקח, חייכה נטע, אורי, רוץ לחנות, וענת רוצי למטבח!
למה אתם קפאתם? קראה החמות, קבלו את האורחים!
אתם לא מבינים…, קראתי, אבל ענת גררה אותי לחדר אחר.
שאלתי: האם מישהו כאן מתבלבל? אם אזורים יפנו, אל תדאגי, אלא אם האמא תבוא איתך!
הדודה נטע, אתה צוחק? חייכתי. זה 45 ק”ג של שרירים טהורים! לא בולדו ג’קראט, אלא רועה גרמני חזק!
היא מתקרבת אלי, קראה נטע בטון נבהל.
היא לא אוהבת זרים, נחרתי.
הסר אותה! אני לא יכול לשתף חדר עם כלב!
איך תסירו אותה? שאלתי, הכלב חמוד, הוא שלנו! אין לנו ילדים, אבל נוהגים לאהוב.
לא נשליך אותו! הוסיפה ענת.
האם אנחנו נבריח את המשפחה? האם זה נכון?
הדודות שלנו לא נאלצו לחזור, והכנסת החתונה חלה בצלילי מטאטא ושטיחונים נרחבים. שלושה ימים ניקינו את הדירה.
כאשר הגיע האח דוד, דוד, נרתע, התקרב אלי, אחי, אני כאן רק למספר שעות, צריך לסגור עניינים ואז לחזור.
אתה לא יכול לפתור לבד? שאלתי.
עם משפחה? איך אפשר? אם אשאיר אותם בכפר, ואני בעיר? חשבתי על הרפתקאות, וגרושי יטפלו בי!
ולכן הבאת ילדים לשם? שאלתי.
עם מי אשאר? הם יכולים להנות! נזכור את הצעירות שלנו ונסביר את העיר!
דוד! קראה שׁולמית בת קול חזק, אתה תיפגע אם תעשה זאת!
אורח קבוע של חצי שעה אחרי שהאח הגיע, ענת התמודדה עם כאב ראש. הילדים רצו ברחבי הדירה, שׁולמית רק צעקה.
אורי, אתה היחיד של אמא, לחשה ענת, נחתה על הכרית.
זה בן דוד מצד האם, השבתי, קוראתי אותו בן דוד.
תן לי לבקש אותו ללכת? הוצעתי.
אתה יודע, אם היה לי זמן, הייתי עושה זאת, אמרתי, אבל אחי הוא כמו הדודה שלך, אם נתקע, האמא תוציא לי את המוח עם כפית תה!
בכל פעם שנסגר פתח, הגיע עוד מבקר, דודה נטע עם בן הקטן חוזרת לעוד משימות בעיר.
דוד עם משפחתו מגיעים מדי פעם לפתור עניינים. האמהות לא שוכחות את הילדים. החמות מנקות מוח של החתן, והסבתות של החתונה נושמות.
המתח המתמיד פוגע ברוח ובבריאות של הזוג הצעיר. ברור שאין מקום לילדים במעגל הזה של אורחים אינסופיים.
נערוך שינוי בדירה? הצעתי.
לא לחדרים רכים? שאל אורח, בקרוב נתקבלו!
לא, חייכה ענת, נחליף דירה באותו האזור! יש אנשים שרוצים לעבור לשכונה אחרת! נזדעזע ואז לא נספר למי הוא היה!
זה רק דחייה, משכתי, בן דוד שלנו והדודה שלך יביאו דיירים חדשים, הם יגלו היכן הייתה הדירה שלנו, וימצאו אותנו. אחרי זה ייסרו עלינו!
או אולי נחכה זמן ליום שבו נוכל להרים ילד? שאלה ענת בתקווה.
אנחנו צריכים לא רק ליצור, אלא גם להביא לעולם. זה יהיה בסיס כלשהו, היסקתי.
לפחות תזוזי מהדירה, אמרתי במעט עצב, בואי נבקש מחברים מקום מוסתר!
מתכוונת לאלון ולקארה? שאלתי.
כן, הנהנה ענת. יש להם חדר!
תראי, יש לי רועה גרמני כאן, עדיף לי לחיות איתו מאשר עם המשפחה! אמרה ענת ברעדה.
חכו! קראתי ותפסתי את הטלפון, אלון, תן לי כלב!
וואו! אחי, אני חייב לך! אנחנו עם קארה רוצים לחופשה, ואין לנו מי שיבטיח את הילדה! היא לא אוהבת זרים, היא מכירה אתכם ומכבדת! קרא אלון, אביא אוכל, מצעים, צעצועים, קערות! וגם אפשׁר לשלם!
כאן נבוא! קיבלתי באושר.
חזרתי לשולחן, קרן שמש בוקעת דרך החלון, והייתי מוכנה:
תתקשרי לאמא, שהדודה תגיע מחר, ואני אתקשר לאח שלי שיגיע שבוע אחרי.
את בטוחה? שאלה ענת.
נשמח לארח! אמרתי בחום, מי יגיד להם שאנחנו לא מתאימים?
דוד וקרוביו קיבלו שיחה אחת, וסיפרו על מלון נוח.
דודה נטע רצתה לשמור על הזכות שלה לשהות אצלנו.
אל תוציאו את החיה הזו למרחק! קראה נטע, מתכסה מאחורי גופו של הקטן.
דודה נטע, אתה מדברת ברצינות? חייכתי, ארבעים וחמש קילוגרמים של שרירים נקיים! זה לא פודל, זה רועה גרמני! הוא יפוצץ כל דלת!
למה היא מתקרבת אליי? קולה של נטע רעד.
לא אוהבת זרים, אמרתי, הוציאו אותה!
איך אפשר לשלוח אותה?! שאלתי, הכלב שלנו, אנחנו אוהבים אותו! אין לנו ילדים, אבל חייבים לאהוב מישהו!
לא נשליך אותו! הוסיפה ענת.
לאחר מכן שתי האמהות התקשרו ושאלו למה סירבנו לקבל את קרובינו.
אף אחד לא גרש אותם, ענו שניהם, הם פשוט לא רצו להישאר! תבואו, נשמח!
והכלב?
אמא, אנחנו לא מגבילים אף אחד!
אחרי חודש תמר חזרה לבעליה, אבל היא הייתה מוכנה לחזור ברגע שיקראו לה.
היום הוא יום אחר אני ממתינה לשינוי, אך גם למלחמה הפנימית שמחפשת שלווה.
אולי מחר נסגור את החלק הזה ונצא אל האור, אולי נמצא את הדרך הבאה שלנו.
ענת.
