שבו! אין לנו בבית! אמר בחשבון רועם.
כן, הם באמת מצלצלים! קפאתי, קמתי מהספה.
תן להם, השיב רועם.
ואם זה מישהו חשוב? שאלה מִירִית. או יש עסקה?
שבת, חצות, אמר רועם. את לא קראת לאף אחד, ואני אף אחד לא מחכה! סיכום?
אבדוק רק בעיניים! לחשה מִירִית ברחש.
שב! קולי היה ברזל. אין לנו בבית! מי שבפנים, שיבוא וישוב!
ואתה יודע מי שם? שאלת מִירִית.
מניח, ולכן אומר לך לשבת ולא להבהיר ליד החלון!
אם זה מה שאני חושבת, הם פשוט לא יעזבו! אמרה מִירִית והורידה כתפיים.
זה תלוי כמה נוותר לפתוח להם את הדלת, ענה רועם בנחת. בקרוב או מאוחר יותר הם יעזבו.
בכל מקרה, לילה בחזית הבניין לא יהיו. ולנו אין מקום אחר. אז שב, קח אוזניות, טלפון וצפה בסרט.
רועם, אמא מתקשרת, אמרה מִירִית מראה את המסך.
אם כך, מאחורי הדלת עומדת דודתך עם בנה הקטן, סיכם רועם.
מאיפה אתה יודע? הפתעתה מִירִית.
אם היה עומד שם בן בן דוד שלי, ונמנע רועם מבטא את האות “ז” במילה “בן דוד” ברכות, הייתה אמא שלי מתקשרת!
אתה לא רואה אפשרויות אחרות? שאלה מִירִית.
אם אלו השכנים, אין לי רצון לדבר איתם. אם אלו חברים, אחרי כמה דפדופים הם כבר היו עוזבים.
ולרוב, אנשים תקינים מתקשרים מראש ושואלים אם נוכל לארחם, ולא חוצים את הדלת חצי שעה!
רק קרובימשפחה מטרידים את הפעמון בחריפות ובחוסר מצפון!
רועם, זאת הדודה שלי, נאנחה מִירִית. אמא שלחה הודעה.
היא שואלת איפה אנחנו נסתרים. דודה נתנאל תשהה אצלנו כמה ימים, יש לה עניינים בעיר!
כתוב לה שיש בעיר המון בתי מלון, חייך רועם.
רועם! קראה מִירִית בטון מזעף. לא אוכל לכתוב את זה!
יודע, עמד לרגע רועם. כתוב שאין לנו בית, אנחנו גרים במלון, כי במגורר יש חיפושיות!
בדיוק! שלחה מִירִית את ההודעה.
היא רוצה שנזמין שני חדרים לדודה ולקובי, קראה מִירִית בתהייה.
כתוב שאין לנו כסף. כתוב שהשכרנו שני מיטות באחווה, ובחדר שלנו חמישהעשרה זרים, חייך רועם במקוריותו.
אמא שואלת מתי נחזור, הסתכלה מִירִית על בעלה.
כתוב בעוד שבוע, השיב רועם במרוח.
הדלתות הפסיקו לצלצל. נשף הנשואים הקלה.
רועם, אמא כתבה שהדודה תבקר בעוד שבוע, קראה מִירִית בקול מרוסן.
ואנחנו שוב לא נהיה בבית, השיב רועם.
רועם, אתה מבין שזה לא פתרון. איך נוכל לברוח מהם לנצח?
אם תבוא ביום חול? אם אחרי העבודה ימתינו בפתח? גם דודה וגם בן דוד שניצדדי, הם לא מסוגלים לזה!
כן, הרים רועם גבה. האם השטן יכין לנו שלושה חדרים לקנות?
רועם, אנחנו קונים בשביל המשפחה העתידית שלנו, אמרה מִירִית.
צריך לנו תינוק! הכריז רועם ברצינות. אולי שניים!
ואני, מה, מתנגד? חתרה מִירִית. אתה יודע שצריך לשאול רפואה! זה לא הולך!
הסרת העצב תפתור הכול, אמר רועם ברוגע. העצבים שלנו מתחלפים, שלך ולא שלי! נגרש אותם משם שממנו באים! אחרת שום תוצאה!
מִירִית לא ויתרה. היא ידעה שרועם צודק.
כשהם תכננו נישואין, עברו בדיקות התאמה גנטית ובריאות. גם פוריות נבדקה.
זה היה מושלם. רק אחרי החתונה נאלצו לדחות נושא הילדים כדי לחסוך למ”ד.
לא היה ניתן להסתמך על ירושה. לפני החתונה, רועם ומִירִית חיו עם האמהות שלהם בדירות של חדר אחד. הכל הסתמך על עצמם.
חמש שנים של עבודה קשה וחיסכון קפדני איפשרו להם לרכוש דירת שלושה חדרים.
הפרויקט היה קבלן משני, הבניין לא חדש, שיפצו והוציאו רהיטים כמעט מאפס. כמה שמחה הייתה שם!
לא הספיקו לחגוג כניסה לבית, שכאוטה על המדרכה הופיעה דודה של מִירִית עם בנה. כדי לא להטריד את הזוג הצעיר, הייתה איתה חמוּת.
אין כאן בעיה, יש מקום! לא כמו שאנחנו עם מִירִית נלחמים בחדר אחד!
נוח, קיבלה דודה נתנאל. נמקם את חדרי והקובי בנפרד!
בפינתנו לא ישנים, אמר רועם. זה חדר מנוחה!
ואני לא באה לעבוד כאן! צחקה נתנאל. מִירִית, תגידי לבעלה שהבני רעשן, הוא נחיר!
ולא לשכוח, האורחים בבית, אתם עדיין לא ערכתם שולחן!
לא קיבלנו את פניכם, נבכה מִירִית.
והמקרר ריק, חיזק רועם.
זה מה שצריך, חייכה דודה נתנאל. רועם, רוץ לחנות, ומִירִית רוץ למטבח!
למה אתם קפאתם? קראה חמותי. אתם מקבלים אורחים!
אתם לא תזכרו צעק רועם, אבל מִירִית גררה אותו לחדר אחר.
ואז רועם, אחרי שנפרד משפת אשתו, שאל:
מִירִית, מישהו כאן לא טעה? ארשיד אותם עכשיו אל אימך! כלומר יחד עם אמא שלך! אם הגבורים באו, תתנהגו כאורחים! מה זה?
רועם, היא פשוט אישה פשוטה! מהכפר! זה נורמה אצלנו!
אני מכיר מהכפר, אבל חוסר נימוס לא מקובל! זה בדיוק זה!
חביבי, בואו נרוס איתה לא בתור עם אמא ודודה! ביקשה מִירִית. הן יגרמו לי לסיים עצבי! אם תצאנו איתן, אתה אויב? אתה צריך את זה?
כלום לא משנה לי מי אני בשבילן! אם יטפלו בי כך, לא אשקול יותר לשים לב אליהם! לא אראה אותם! שיכרו שיאבדו, לא אבכה!
רועם, חביבי! תעזוב לי! אם נגרש את דודה נתנאל עכשיו, אמא תקלל אותי! ואין לי אחרים חוץ ממנה!
הטיעון הזה הרגש אותו. רועם סגר מזלו והלך לחנות.
דודה נתנאל נשארה שלושה ימים, אבל היא ארכה שבועיים. רועם נחתם על הלכה של וולריאנה עד הערב של היום השני.
יציאתה של נתנאל ובנה חגוגה הזוג הצעיר במרץ, מטאטא ומסמרת. שלושה ימים ניקו את הדירה.
ואז חזרה אותה הסיטואציה, הפעם מהצד השני.
אחי, אני אחזור למספר שעות, חיבק דוד ליאור את אחיו עד קשת עצמות. צריך לסגור עניינים, אז אחר כך נשוב!
אתה לא יכול לבד לפתור? שאל רועם.
מה אתה מתכוון? לי יש משפחה! איך אשאיר אותם בכפר, ואלך לעיר? תחשוב! צחק ליאור. אם אפגוש הרפתקאות? אשתי תשלוט בי!
זה למה הבאת את הילדים? שאל רועם.
עם מי אשאיר אותם? דחף ליאור על גבו. הם יוכל לשחק! בואו, כמו בצעירות, נסביר את העיר הזאת!
ליאור! קראה בקול רם סבתא סבתי. אתה אשמע אותך עד שלא יישאר קול!
חצי שעה אחרי שהגיע ליאור עם משפחתו, מִירִית הייתה עם כאב ראש חזק.
הילדים רצו בכל הדירה, צעקו ללא הרף. סבתא סבתי ידעה רק לצרוח, אחרת לא ידעה לדבר.
ליאור רץ לכל מקום להדליק קרן, וסבתא סבתי הצעיקה יותר.
רועם, אתה כמו בן אחד של אמא, לחצה מִירִית על הכרית, זה בן דוד מצד האם, גרגר רועם. קראתי לו בן דוד.
לא אכפת לי איך קוראים לו, אפשר לבקש ממנו לעזוב? שאל רועם.
אתה יודע, הייתי שמח, אמר רועם, מניח יד על הלב, אבל המצב זהה לזה של דודתך. אמא תוציא לי את המוח בכף האוכל ותכריח לאכול!
הם לא סיימו ביקור אחד, והופיעו אורחים חדשים על המפתן. דודה נתנאל עם בנה המשיכו לעסוק בעניינים בעיר.
בן דוד ליאור עם משפחתו הגיעו מדי פעם “להסדיר” עניינים. האמהות לא שכחו את הילדים. חמות חטפו מוחים, חמותבת חטפו מוח.
ההפרעה המתמשכת פגעה ברווחת הנפש של הזוג הצעיר.
אין היה מקום לדיבור על ילדים במעגל האורחים הבלתי נגמר. לא רק הבריאות נפגעה, אלא גם השאלה הפשוטה איך?
נחליף דירה? הציעה מִירִית.
לחדרים רכים? חייך רועם. יקבלו לנו בקרוב!
לא, חייכה מִירִית במעט. נחליף את הדירה שלנו באותה? יש כאלה שרוצים לגור בשכונה אחרת! נזוז, ולא נספר למי להיכן!
זה דחייה, התנשם רועם. גם בן דודי וגם דודתך ימצאו דיירים חדשים שיגלו איפה הייתה הדירה שלנו. הם ימצאו אותנו! ולאחר מכן ייתלהו על כך!
אולי נשיג זמן לגדל ילד? קיוותה מִירִית.
צריך לא רק ללדת, אלא גם לגדל. זה יהיה אפילו סיבה, נהדף רועם בראשו.
אולי נזוז מהדירה, אמרה מִירִית באיבדה. נעזוב לחברים? אולי נסתתר!
את מתכוונת לוולריה עם קתיה? שאל רועם.
כן, הכריזה מִירִית. יש להם גם חדר!
שם גר טֶרָה, חייך רועם. שכחת?
אני אחיה עם רועהכלבים יותר מאשר עם קרוביהמשפחה שלנו! אמרה מִירִית, מתכופפת.
עצור! קרא רועם ותפסת טלפון.
ולרי, השאל לי כלב!
היי, חבר! אני חייב לך! אנחנו עם קתיה רוצים לצאת לחוף, והבת שלנו לא תוכל להישאר לבד! היא לא אוהבת זרים, אבל מכירה ומכבדה אתכם! צעק ולרי במיקרופון. אביא מזון! מצעים, צעצועים, קערות! אפילו אפשׁר לשלם!
הבאת! שמח רועם.
חזר לבת זוגו, זורח כמו קרן בוקר:
תתקשרי לאמא, תאמרי שהדודה תבקר מחר! ואני אתקשר לאחי שבשבוע יגיע!
את בטוח? שאלת מִירִית.
נשמח לארח אותם! אמר רועם בלב שלם. מי אחראי אם הדירה שלנו לא מצאה חן בעיניהם?
הבן דוד ליאור ובני משפחתו מצאו דירה של “גאווה” כדי לשהות במלון נוחות.
דודה נתנאל לחצה על זכותה לשהות אצלנו.
תסגרו את החיה הזאת איפשהו! קראה, מסתתרת מאחורי הגב הקטן של בנה.
דודה נתנאל, אתה צוחק? חייך רועם. ארבעים וחמישה קילוגרם של שריר טהור! זה לא שווא, זה ר German Shepherd! הוא יפרוץ כל דלת!
למה הוא מתקרב אליי? קולה של דודה נתנאל רעד.
הוא לא אוהב זרים, הכרזה מִירִית משענת כתפיים.
הוציאו אותו! לא אוכל לחיות בחדר עם החיה הזאת!
איך זאת, להוציא? תפס רועם. הכלב המקסים הוא שלנו! אין לנו ילדים, אבל צריך לאהוב משהו! ואנחנו אוהבים אותו מאוד!
ולא נשליכו אותו! הוסיפה מִירִית.
ולאחר מכן שתי האמהות התקשרו ושאלו מדוע דחו את האורחים הקרובים.
אף אחד לא גרש אותם, אמרו יחד, הם פשוט לא רצו להישאר! בואו לבקר! נשמח לקבלם!
והכלב?
אמא, אנחנו לא מסרבים לאף אחד!
אבל גם האמהות הפסיקו לרדוף אחרי האורחים.
לאחר חודש, טֶרָה חזרה לבעלותיה, אך הייתה מוכנה לשוב ברגע הראשון.
זה לא היה צורך. מִירִית חיכתה לשניים.
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ על הלייק. זה נותן לנו כוח לכתוב יותר!
