מתן בן כהן בן ארבע עשרה, והעולם כולו מתנגד לו. במקצת הוא פשוט לא מובן.
שוב אותו שודד! מתלמדת דודה רונית מקומה שלישית, חוצה בחיפזון את החצר. אימא מגדלת לבד. תראו מה נובע מכך!
מתן הולך בחוץ, ידיו בכיסי הג׳ינסים המכוערים, ונהנה להיראות כאילו הוא לא שומע. במציאות הוא שומע.
אימו עובדת שעות נוספות, עד לשעות קצות הלילה. על משטח המטבח מצויה פתק: «קציצות במקרר, להחמם». ואז שקט. שקט תמידי.
בדיוק עכשיו הוא יוצא מבית הספר, אחרי שהמורים ערכו שיחה נוספת על התנהגותו. הוא מבין שהוא הפכה לבעיה של כולם. מבין. מה לעשות מזה?
היי, בחור! קורא לו יוסי ברק, גר קומה ראשונה. ראית כאן כלב לוקה? צריך להוציא אותו מהשביל.
מתן נעצר ומביט סביב.
בצד פחי האשפה אכן שוכב כלב. לא גור כלב בוגר, חום-אדום עם כתמים לבנים. הוא עומד בחוסר תנועה, רק העיניים עוקבות אחרי האנשים. עיניים חכמות ועצובות.
מישהו יטפל בו! משמעת דודה רונית. חולה כנראה!
מתן מתקרב. הכלב לא זז, רק מזיז את הזנב בקושי. ברגל האחורית פצע פתוח, מדמם.
למה אתה עומד? מתזען יוסי ברק. קח מקל והסר אותו!
פתאום משהו מתפרץ בפנים של מתן.
אל תנסו לגעת בו! קורה בקול חזק, מכסה את הכלב. הוא לא עושה דבר רע!
הו, מצאתי מגן! מתפעל יוסי ברק. איזה צלה יש כאן.
ואני אשמור! יושב מתן לידי הכלב, מרחיב יד בעדינות. הוא מריח את האצבעות ומלקק את כף היד.
חום מתפשט בחזהו של הילד. לראשונה מזה זמן רב מישהו מתייחס אליו בחסד.
בוא נלך, לוחש לכלב. בוא איתי.
בבית מתן מכין לכלב ארגז שינה משמעויות מבגדי חורף ישנות בפינה של חדרו. אם אמו עובדת עד ערב, אף אחד לא ירע ויפעיל אותו.
הפצע ברגל נראית גרועה. מתן מחפש באינטרנט מאמרים על טיפול ראשוני בבעלי חיים, קורא ומזיע משמות רפואיים, אך קולט כל מילה.
צריך לשטוף במי חמצן, מתגנב לקולו, מחפש ברפואה ביתית. אחר כך לנקות ביוד, בזהירות שלא יהיה כואב.
הכלב נשאר רגוע, מציב את הרגל הפגועה על רגלו של מתן ומביט בו בתודה כאילו אף אחד לא הסתכל עליו לפני.
איך קוראים לך? קשר מתן את הרצועה, משקשק את הרצועה. אדום אתה. קרא לך אדום, טוב?
הכלב נבח בשקט, כאילו מסכים.
בערב אמו חוזרת הביתה. מתן מצפה למריבה, אך אמו רק מתבוננת ברוז’ ומלטפת את הקשר.
עצמך טיפלת? שואלת בקול שקט.
כן. מצאתי במרשתת איך לעשות זאת נכון.
איך נזין אותו?
אדאג למשהו.
אמו מביטה בו ארוכות, ואז לכלב שמקלל את ידה בחיבה.
מחר נביא אותו לווטרינר, מחליטה. נבדוק מה קורה עם הרגל. וכבר חשבת על שם?
אדום, משיב מתן בקול מתנשא.
פעם ראשונה בחודשים רבים אין קיר של חוסר הבנה ביניהם.
בבוקר מתן קם שעה לפני הרגיל. רוז’ מנסה לקום, מצחיק מהכאב.
תנוח, מרגיע הילד. עכשיו אביא לך מים, ואוכל לך.
בבית אין מזון לכלבים. הוא מוסר את הקציצה האחרונה, מושט לחם בחלב. רוז’ אוכל בחשק, מלקק כל פירור.
בבית הספר מתן לא מתווכח עם המורים בפעם הראשונה מזה זמן רב. הוא חושב רק על רוז’ האם הוא מרגיש כאב? האם הוא מתגעגע?
היום אתה נראה שונה, מתפלאת המורה.
מתן משחרר בכתפיו, לא רוצה לספר אולי יצחקו.
לאחר הלימודים הוא רץ הביתה, מתעלם ממבטי השכנים המזועזעים. רוז’ ברך בברכה כבר עומד על שלוש רגליים.
רוצה לצאת? מתן תופף חבל ועושה רצועה. רק בזהירות עם הרגל.
בחצר מתרחש משהו מרהיב. דודה רונית רואה אותם ובדיוק משעילה בזרזוף:
איך הוא גרר אותו הביתה! מתן! התפרקת?!
ומה עם זה? משיב הילד בשלווה. מרפא אותו. הוא יחלוף.
מרפא?! מתקרבת השכנה. מאיפה מקבל כסף לתרופות? גונב מאמא?
מתן מכווץ אגרופים, אך מחזיק מעצמו. רוז’ נלחץ ברגלו כאילו מרגיש את המתח.
לא גונב. הכסף שלי, לוחש. חסכתי על ארוחות בוקר.
יוסי ברק מניד בראשו:
בחור, אתה מבין שלקחת עליך נשמה. זה לא צעצוע. צריך להאכיל, לטפל, ולצאת לטיול.
כל יום מתחיל מעכשיו בטיול. רוז’ מתאושש מהר, כמעט רץ, למרות שהרגל עדיין קצת מתנודדת. מתן מלמד אותו פקודות סבלנות, שעות של אימון.
שב! כל הכבוד! תן לי את הרגל! כך!
השכנים צופים מרחוק. מישהו מניד בראשו, מישהו מחייך. מתן לא שם לב למבטים, רק לעיניים המלאות של רוז’.
הוא משתנה. לא מיד לאט לאט. משבית את הגסות, מנקה בבית, אפילו הציונים שלו משתפרים. מצא מטרה. וזה רק ההתחלה.
שלושה שבועות אחרי, קורה מה שממתין מתן בקושי.
הוא ולרוז’ חוזרים מטיול ערב, כשפתאום מתקרבת קבוצה של כלבים מזדיינים משדה חנייה. חמישה או שש כלבים רעים, רעבים, עם עיניים בוערות בחשכה. המנהיג, כלב שחור ענק, מציג שיניים ובוהה קדימה.
רוז’ מתרחק בטבעיות מאחורי מתן. הרגל עדיין כואבת, והוא לא יכול לרוץ כמו שצריך. הכלבים מרגישים בחולשה.
חזור! צועק מתן, מניף את הרצועה. תעשו צעד אחורה!
אבל הקבוצה אינה נכנעת, מקיפה אותם. המנהיג השחור מגרגר בקול גבוה, מתכונן לקפיצה.
מתן! קול נשמע משמיים, צעקה של אישה. רוץ! תן לכלב ותברח!
זו הייתה רונית, שפנתה מהחלון. מאחורי היא נראו כמה פרצופי שכנים.
בחור, אל תתנער! צועק יוסי ברק. הוא פצוע, לא יברח!
מתן מביט ברוז’, שמטלטל אך אינו בורח. הוא נדבק לרגליו של הבעלים, מוכן לחלוק כל גורל.
הכלב השחור קופץ ראשון. מתן מגיב באינסטינקט, חוסם את עצמו בידיו, אבל המכה פוגעת בכתף. שיני הכלב החדות חודרות את המעיל עד לעור.
ורוז’, על אף הרגל הפגועה והפחד, קופץ להגנת הבעלים. הוא נושך את רגל המנהיג, תולה את גופו על הרגל.
הקרב מתחיל. מתן נושא ידיו ורגליו, מנסה להגן על רוז’ מפני נקביות. הוא מקבל נשיכות, שריטות, אך אינו נוהג לאחור.
אלוהים, מה קורה כאן! צועקת רונית מהקומה העליונה. יוסי, תעשה משהו!
יוסי ברק יורד במדרגות, תופס מקל, קורת ברזל כל מה שמצוי בידו.
החזיק, בחור! קורא. אני מגיע לעזור!
מתן מתרחק תחת הלחץ של הקבוצה, פתאום שומע קול מוכר:
תזוזו!
זו אמא שלו, יוצאת מבית הקומה ומורידה דלי מים, משפריצה על הכלבים. הקבוצה מתפזרת, מתגרעת.
יוסי, תעזור! צועקת.
יוסי רץ עם מקל, כמה שכנים ירדו מקומותיהם העליונים. הכלבים, מבינים שהכוחות אינם משולבים, נוטשים את המאבק.
מתן שוכב על האספלט, מחזיק ברוז’ קרוב אליו. שניהם מכוסים בדם, רועדים, אך חיי. שלמים.
בני, יושבת האמא לצידו, בוחנת בעדינות את הפצעים. איך הרתעת אותי.
לא יכולתי להשליך אותו, אמא, לחש מתן. מבין? לא יכולתי.
מבינה, משיבה בשקט.
רונית יורדת לחצר, ניגשת ונראה אל מתן במבט חדש כאילו ראתה אותו לראשונה.
בחור, מדברת בבלבול. יכלת למות בגלל כלב.
הוא לא «בגלל כלב», מתערב יוסי ברק. הוא בשביל חבר. מבינים את ההבדל, רונית?
המתבוננת הראשית מהנה בנגיעה של דמעות.
בואו הביתה, אומרת האמא. צריך לטפל בפצעים. גם לרוז’.
מתן קם בקושי, נושא את הכלב בזרועותיו. רוז’ מצמיע קלה, אך הזנב מתנופף בעדינות שמח שהבעלים קרוב.
חכו, מעזה יוסי ברק. מחר תלכו לווטרינר?
נלך.
אני אקח אתכם ברכב. ואשלם על הטיפול הוא גיבור אמיתי.
מתן מביט בהפתעה בשכן.
תודה, דוד יוסי. אבל אני אשלם בעצמי.
אין בעיה. תרוויח אחר כך, תשלם. ובינתיים משקיע עליו בכתף. אנחנו גאים בך. נכון?
השכנים מנידים בראשם בשקט.
חולף חודש. בערב של אוקטובר רגיל, מתן חוזר מבית הווטרינר, שם הוא מתנדב בסופי שבוע. רוז’ רץ לצידו הרגל נרפא, הליקוי כמעט נעלם.
מתן! קוראת רונית. חכו רגע!
הילד מפסיק, מתכונן ללקחת ביקורת נוספת. אך שכנה משיבה לו שקית מזון לכלבים.
זה לרוז’, מוסברת בקצת מבוכה. מזון יקר, טוב. אתה כל כך דואג לו.
תודה, גברת רונית, עונה במלוא הלב. אבל יש לנו מזון בבית. אני עכשיו עובד בקליניקה, ד”ר ענא פטרובה משלמת לי.
קח גם את זה, תצטרך בעתיד.
בבית, האמא מכינה ארוחת ערב. כשרואה את בנם, מחייכת:
איך הולך בקליניקה? ד”ר פטרובה מרוצה?
היא אומרת שיש לי ידיים נכונות וסבלנות, מסביר מתן, משדד את רוז’ בראשו. אולי אהפוך לווטרינר. חולם על זה ברצינות.
איך הלימודים?
טובים. אפילו מר פטרוויצ מהפיזיקה משבח. אומר שהפכתי לתלמיד קשוב.
האמא מסכמת. בחודש שעבר בנם השתנה לחלוטין. אינו מתרברב, עוזר בבית, ומברך על השכנים. ובסופו של דבר, מצא מטרה. חלום.
תדעי, אומרת היא, מחר יוסי יבוא. רוצה להציע לך עבודה נוספת. במגדל שלו יש צורך בעוזר.
מתן מתלהב:
באמת? ורוז’ יכול לבוא איתי?
כנראה שכן. הוא כמעט הפך לכלב משמר.
בערב מתן יושב בחצר עם רוז’. מתאמנים על פקודה חדשה להגן. הכלב מבצע ברצינות, מביט בבעליו בעיניים מלאות נאמנות.
יוסי ברק מתקרב, מתיישב על הספסל הסמוך.
מחר באמת תלך למגדל?
אלך, עם רוז’.
אז תרדם מוקדם. היום יהיה עמוס.
לאחר שיצא יוסי, מתן נשאר עוד מעט בחצר. רוז’ משען את ראשו על ברכיו של מתן, נושף ברוגע.
הם מצאו זה את זה. מעולם לא יהיו לבד שוב.
