כשהאורן חייך ועמד על ערמת המפתחות של דירתו, תמר חשה ברגע אפור: הבּסיס נפתח. אין קצוות להמתין לשם תואר, כי אף ליאונרד קפליני לא חיכה באוסקר כמו שתמר חיכתה לאורן אפילו עם קיבוץ משלה.
בעלת שלושים וחמש, לבדה, היא מציצה ברצינות אל עבר החולצות של החתולים הרועדים ברחוב ומביטה בחלונות של חנות הכל לתפירה שבצד.
ו הנה הוא בן של אדם, שהשקיע נעוריו בקריירה, בתזונה נכונה, במכון כושר ובחיפוש אחר משמעות בחיים, ועם זאת נותר בלי ילדים.
תמר חפזה את המתנה מאז ימי העשרים, וכנראה, במעלה השמיים, סוף סוף קיבלה תשובה שלא הייתה הומוריסטית.
המשימה האחרונה של השנה, ואני כולו שלך אמר אורן, מושיט במפתחות הצמרתי. אל תחששי מהפחייה שלי. אני חוזר הביתה רק כדי לשקוע במיטה, הוסיף והתרחב לנסיעה שלושה ימים באיזור אחר, עד סוף השבוע.
תמר תפסה מברשת שיניים, קרם, והחלה לבדוק את החדר האור. בעיית המנעול כבר עלתה ברגע שהגיעה למפתח. אורן הזהיר מראש שהמנעול לעיתים נתקע, אבל תמר לא ציפתה שכזה הוא.
היא חיפצה את הדלת בחצאי שעה דחפה, משכה, הכניסה את המפתח עד הסוף, נגעת בקצה, אך הדלת נראתה כמתקשת במנוחה.
מתוך תחושת מצוקה, היא חיטה את גריית הלחץ של ילדותה כמו שיזכרת הלימודים במקומות המהוללות של האחוזה. רעש פתאומי פתח את דלת השכן.
למה את פורצת לדירה של מישהו? קראה קולה של אישה נמרצת מהצד.
אני לא פורצת, יש לי מפתחות, ענתה תמר בזעם, מנגב זעה מציפורניה.
ומי את? לא ראיתי אותך לפני המשיכה השכנה המתעניינת.
אני החברה שלו! קראה תמר, פונה עם הידיים אל הלב, אך ראתה רק פינה שממנה ניתנה השיחה.
אתה? נדהמה האישה.
כן, אני. יש בעיות?
לא, שום דבר. הוא אף פעם לא מביא מישהו כאן (באותו רגע תמר אהבה את אורן יותר), ופתאום
מה זאת אומרת? שאלה תמר.
זה לא ענייני, סליחה סגרה השכנה את דלתה.
תמר, ידיה מכווצות סביב המפתח, לחצה עליו בכוח של כל משאלתה להיכנס למקלט הקטן, כמעט כאילו הייתה משחררת גלגל של גלגלת. לבסוף הדלת נפתחה.
העולם הפנימי של אורן נחשף לתמר, והקפיאה את נשמתה בקרח של תחושה חדשה. הוא היה רזה, אסקטי, אך קירותיו היו מלאים בריח של קיבוץ.
חוסר מזל, הלב שלך שכח מהחום, אולי אף לא ידע אף פעם מהו מנוח, פרצה תמר, מבטה סורק את הדירה הקטנה שהפכה לביתה החדש.
מנגד, היא חשה שמחה; השכנה לא טעה יד נשית מעולם לא נגעה בקירות, ברצפה, במטבח, או בחלונות האפורים. תמר הייתה הראשונה כאן.
לא יכלה להתאפק, קפצה לחנות הקרובה וקנתה וילון יפה, שטיח אמבטיה, וכן מגבות, סבונים בעבודת יד, ריחני חדר, וכולי.
«להוסיף כאלה פרטים לדירה של מישהו אחר זה לא חוצפה», לחששה לעצמה, מצמידה את העגלה הראשונה לשנייה.
הנעילה כבר לא עמידה בפני תמר; היא הפכה כמו שוער הוקיי ששכח משקפיו לפני המשחק.
בכאב הראש, היא בעזרת סכיני מטבח חצאה את המנעול למרחק של חצי לילה, ובבוקר רצה לחנות לקנות מנעול חדש. גם הסכינים, המזלגות, כפות האוכל, מפות השולחן, קרש חיתוך וכל הציוד למטבח כולם היו צריכים החלפה.
ביום ראשון בצהריים, אורן חייג לו והודיע שהעבודה תאריך עוד כמה ימי עסקים.
אשמח אם תביאי קצת חום ונוחות לדירה, קינה בחיוך בקו, כשתמר אמרה שהוסיפה כמה חידודים לעיצוב.
היא כבר הייתה בחלוקה של מלאי של משאיות, חילקה לכל חדר לפי תוכנית טכנית ומסמכים, כל השנים שהצטברו בתוך האישה הבודדה שפתאום ניתנה לה ידיים חופשיות.
במערת האוורור נשאר רק עכביש. תמר ראתה אותו, שמונה עיניים מבהילות משינויי המצב, והחליטה שלא להפריע לייצור הקטן הזה, ולתת לו לשמש כסמל של נצחיות לממון של אחרים.
דירת אורן נראתה כאילו חי נישואין שמונה שנים, נכזב, ואז חזר למצב של שמחה חריפה.
תמר לא רק טיפלה בדירה, היא הכריזה לכל הדיירים שהיא הבעלים החדשה, וכל שאלה יפנה אליה. אולי עדיין אין לה טבעת, אך זה רק עניין טכני.
שכנים הסתכלו בה בתחילה בחשד, ואז השאירו ידיים פתוחות: «לאן שתאמרי, אנחנו כאן».
—
ביום חזרתו של אורן, תמר הכינה ארוחת ערב ביתית, ארזה את חלקי הפילה הטריים בחבילה אלגנטית וקצת וולגרית, פזרה ניחוחות בכל הפינות, ועם האור המוריד של המנורות החדשות, חיכתה.
אורן נמשך. כשתמר הרגישה שהחבילה מתחילה לדחוף אותה במקומה, היא הכניסה למנעול מפתח.
מנעול חדש, פשוט דחפני, אינו ננעל! ענתה תמר, מעט מבויישת אך מלאת תשוקה. היא לא פחדה משיפוט; היא עבדה קשה על הדירה, היא תזכה למחילה.
באותו רגע שדלתות נפתחו, תמר קיבלה הודעת SMS משוגרת: «את איפה? אני בבית, הדירה כמעט ללא שינוי. החברים אמרו לי שתציבי כל דבר בקוסמטיקה».
הודעה נשלחה הרבה אחרי שהיא קראה אותה. לפני שהודעות האלו הגיעו, חמש אנשים זרים נכנסו לדירה: שני צעירים, שני תלמידים קטנים, וסב זקן שראה את תמר והסתכל על שערו הרופף.
וואו, סבא, ברוך הבא. למה הקיבוץ הזה צריך בריאות אם הבית הוא אולאינקלוסיב? פתח הצעיר, וקיבל מיד מכה קלה מביתו של בתו.
תמר עמדה על הפתח עם שני כוסות מלאים, נחרדת ולא יכלה לזוז. הרגישה דחף לצעוק, אך הקפאתי.
בפינה הקטנה הרעד עכביש שמח.
סליחה, מי אתם? שאלה תמר בקול רועד.
הבעלים של הקיבוץ המקומי. ואת, כנראה מבית חולי, באת לתפור? השיב הסב, מצביע על מדים של האחות של תמר.
אממ, אדום מתיהואיץ׳, כאן יש נוחות וברכה, חייכה האישה של הצעיר מאחורי תמר. איך קוראים לך? אולי אדום מתיהואיץ׳ כבר לא מתאים לך?
תמר נאנחה תמר, מתלבטת.
אה, נו! אדום מתיהואיץ׳ יודע איך למצוא אנשים, לא אשיב!
הסב, בעיניו המבריקות, חשב שזהו צירוף מזל מצחיק.
איפה אורן? לחשה תמר, ושפתה נלחמה לשתות את שני הכוסות.
אני אורן! קרא ילד בן שמונה, מרים ידו.
חכי, עדיין מוקדם להיות אורן, עצרה האם, שלחה את הילדים והאבא למכונית.
סליחה, בטח טעיתי בדירה, קראה תמר לבסוף, נזכרת במנעול. זו באזקה? 18, דירה 26?
לא, זו בוקובינסקה, 18, טחן הסב, מוכן לפתוח במתנה בלתי צפויה.
אה… טעות, נאנחה תמר, תכנסו, תשתכרו, ואני הולכת להתקשר.
היא תפסה את הטלפון וברחה לחדר האמבטיה, סגרה את הדלת עם מגבת, ואז קראה את ההודעה של אורן:
«אורן, אני כמעט שם, רק בחנות קניתי קצת מצרכים».
«בסדר, מחכה. אם אפשר, קח בקבוק יין אדום».
היא לקחה את השטיח, גררה את הווילון, חיכתה שהאורחים יעזבו למטבח, ולבסוף יצאה מהאמבטיה.
קיבלה את חבייתה, חבקה בחזרה ויצאה מהדירה.
—
אספר אחר כך אמרה תמר כשפתחה את הדלת לפני הצעיר.
היא הלכה באטמוספרה ערפלנית, חצתה את החדר, לא יכלה אפילו להביט אליו. נכנסה למקלחת, החליפה וילון ופרסה שטיח, ואז נחתה על הספה, ישנה עד הבוקר, עד שכל הלחץ והאדום העז נעלמו.
מתעוררת, מצאה לפניו גבר זר שמחכה להסבר.
מה הכתובת?
בתים, 18.
היא חייכה במבוכה, ולרגע נשמה של סרט דרמה ישראלי רצה באוויר.
