הדלת נפתחה ונמצאתי מול אישה צעירה ובוכה, לבושה במעיל מקומט שכמעט נמס כקרח בקיץ. ידיה רעדו כאילו חיברו קו חשמלי בלתי נראה.
בוקר טוב אני הכלה של בנו של האישה. אבל הוא נעלם לפני שבועיים, ואף אחד לא יודע לאן נרדם.
קפאתי במקום. הבטתי בה בניסיון להרכיב את פזזי הזיכרון. כלה? בנו של האישה? בנקאי בן שלושים וחמש בשם מאיר כהן מעולם לא הזכיר לי על נישואין, ואף לא על אהבה. ובכל מקרה, הוא לא נעלם. בדיוק לפני שבוע הוא היה איתי בקניות, שיתף לי כוס תה וענה: «יש לי המון עבודה», כמו תמיד.
הזמנתי אותה פנימה. היא ישבה על קצה הכיסא והוציאה מתיק קטן תמונה. בתמונה היא ובני, מאיר, עומדים ליד אגם קטן בטבע, יד ביד, מחייכים באושר.
זה היה באוגוסט, הוא הציע לי נישואין אז, לחשה בקול דמע. מאז אנחנו מתכננים הכול יחד. שכירות דירה, קיבלנו הצעת עבודה בקנדה, והיינו אמורים לעלות שם בעוד שבוע.
הצצה שלי למחשבותיה העמיקו את המתח. בעולם שלי אין נישואין כאלה, אין קנדה, אין בריחה פתאומית. מאיר גר לבדו בתל אביב, עובד מרחוק עבור חברת הייטק קטנה. תמיד היה לו משהו סגור בליבו, אבל לעולם לא נעלם. הוא אף פעם לא העזיב אותי בלי מילה.
התקשרתי לחבר חדרו, המשיכה. הוא אמר שמאיר עבר לדירה אחרת, ארז את כל הדברים ויצא, בלי לומר לאן. הוא לא משיב לשיחות שלי, ולא לאף אחד. ולכן באתי אליך, אולי הוא כאן? אולי קרה משהו?
הטלפון של מאיר נותר שקט. שלחתי הודעה אחת בלבד: «איפה אתה?», ולא קיבלתי תשובה. ברגע ההוא חרגה בי תחושת פחד שמוכרת רק לאימהות פחד שלא מכירות את ילדיהן, פחד שמשהו החלק מבין האצבעות.
היום הראשון אחרי זה עברתי לחיפוש חסר סוף. בטלפון חייגתי לחברים, לחברים לשעבר, אפילו לחברת התיכון שלו. כולם חזרו על אותו: «מאיר היה קצת אחר לאחרונה», שקט, מודאג, כאילו רודף אחרי משהו בלתי נראה.
בהקיץ הגיע הודעה ממספר לא ידוע:
«אל תחפשו אותי. אני חייב לתקן את כל זה».
המשטרה לא יכלה לעשות דבר הוא בחולין, בחר בעצמו. לא נעלם, אין עילה, נשארתי רק אני, אותה בחורה אורלי לוי והחלל הגדול שמלא שאלות.
יום אחד פנה אלי גבר זר. הוא אמר שהוא מכיר את בננו. שמעו כי מאיר היה מעורב במשהו שלא רצוי לדבר עליו בטלפון. הוא ברח לא מאיתנו, אלא ממשהו שעשה.
לאחר שבוע קיבלנו מכתב בכתב יד, ארוך ומלא בכאב. מאיר הודיע שהוא נכנס לחובות עמוקים, שעסק בעסק סודי שאף אחד לא ידע עליו, ניסה לצאת מהקפיצה על ידי לקיחת התחייבויות נוספות, ולא רצה לגרור אותנו לבוץ שהקים בעצמו.
אני יודע שהמעשיים שלי הם פחד, כתב. אולי אם אעלם, אף אחד לא יסבול.
בזמן שקראתי את המילים, דמעותיי זרמו והבושה נוגה בחזה. במשך שנים לא שאלתי, שמחתי על עצמאותו, על כך שלא מבקש עזרה, והוא נטבע במים.
אורלי הבטיחה לחכות, לאהוב, ולהאמין שהוא יחזור. אני לא יודעת למה אני מאמינה. אבל מאז היום ההוא, שום דבר כבר איננו ברור, אפילו כשמביטים בעיניים של ילד שנראה כאילו יודעים את כל הסודות שלו.
לפעמים אפילו הבן שלנו הופך לזרים, ואת נותרת עם השאלה שמעולם לא נשאלה בקול רם: מי הוא באמת?
