המצב הרוחני של יוסף כהן נפל ברגע שהוא חנה את הרכב ועלה למזדרלת הבניין. הבית קיבל אותו בחיבוק של תחזית: נעלי בית שלקח איתו, ריח של ארוחת ערב מרעננת, ניקיון מושלם ופרחים במאגרה.
הדבר לא מרגש במיוחד האישה בבית, מה עושה אישה בת חייה? אפייה של פשטידות ואפילו גרירה של גרביים. גרירת הגרביים אולי היה תיאור מופרז, אבל בכוונה.
לירז, האישה שלו, יצאה אליו בחיוך:
נמאס לך? אפיתי פשטידות כרוב, תפוחים, כמו שאתה אוהב
היא נשתקה תחת מבטו הכבד של יוסף. חבשה חצייאק ביתי, שערה מתחת לכובע המטבח שהיא כמעט תמיד לבשה.
ההרגל המקצועי לשמור על שיער היא עבדה כל חייה כשף. עיניים קוּמו קלות, שפתיים מבריקות. זה, לדעת יוסף, היה תכונה וולגרית. איך היא צבועה את זקנה!
בפחד מהפזורה, הוא נזף:
קוסמטיקה בגילך זה בוז! זה לא בשבילך.
שפתיה של לירז רעדו, היא נשארה שקטה, ולא ניגשה לשולחן. טוב כך. הפשטידות על המגבות, התה מוכן היא תדאג לעצמה.
אחרי מקלחת וארוחת ערב, הטוב שבפנים שלו חזר באיטיות, כמו זכרונות היום. יוסף, בחולצת הפלאפל האהובה עליו, התיישב בכסא שהמתין רק לו והעמיד פנים שהוא קורא. כמו שהזכירה עובדת חדשה:
אתה גבר נאה, וגם מעניין.
יוסף, בן 56, היה ראש מחלקת משפטים בחברת הייטק גדולה. תחתיו היה בוגר קורס של שנה אחת ושלוש נשים בגיל ארבעים. עובדת נוספת הלכה לדודק, ובמקומה התקבלה אור, בת שלושים, גרושה אם לבנותו בת שמונה.
באותו רגע, יוסף, שהיה בשל משימה, ראה את אור לראשונה. הוא קרא לה למשרד להכיר. עם כניסתה ריח ניחוח עדין ותחושת רעננות נעורים. פניה המסגרות של עיניים כחולות נצצו בחן, שפתיה עסיסיות, נזלת על הלחייה. היא הייתה בת שלושים, ולא תיאר היה לה יותר. היא הייתה גרושה, אם לילדה בת שמונה. יוסף לא הבין למה, אבל חשב: טוב!.
בשיחה עם האורחת החדשה, הוא התבלבל מעט והזכיר שהיא עכשיו מנהלת תחת בוס מבוגר. אור השעינה בריסים ארוכים והחזירה תשובה שמזיקה לו ולאחר מכן השאירה אותו במצב של חוסר בטחון.
אשתו, לירז, שהזדקפה ממראהו, ניגשה לכסא עם תה קמומיל בערב. יוסף קמט את מצחו: תמיד לא במקום.
אבל הוא שתה את התה בטעם טוב. פתאום חשב: מה עושה האור? לבו קיבל זריקה של קנאה ישנה.
***
אור חזרה מהעבודה אל הסופר, קנתה גבינת מוצרלה, לחם ובקב, קפיצה על היוגורט לערב. היא חצתה את הבית בלי חיוך, חיבקה את בנה אורן שברח מהדלת.
האב, יוסף, תיקן במרפסת שבה היה מוסד נגרות קטן, האמא הכינה ארוחה. אחרי שהציגה את הקניות, היא הודיעה שמכאיבה לה הראש ולא תיגעו בה. למעשה, היא רק התיישבה וחשבה.
אור, אחרי פרידה מהאב של אורן לפני כמה שנים, הייתה מתגעגעת לקשר האמיתי של אם ומבוגרת.
כולם נראו נישואים בטוחים וחשבו על קשרים קלי משקל.
האחרון, שהיה עמו בעבודה, נחשב לכזה שמאוהב עד השמיים. שני שנים בוערות. אפילו השכיר לה דירה (בעיקר לשלו), אבל ברגע שהריחו לבשר מטוגן הוא הכריז שההפרדה לא רק נדרשת, אלא שהיא חייבת לפסול את עבודתה.
הוא מצא לעצמו מקום אחר. וכעת אור חיה עם ההורים והבן. האמא שלה מתלוננת מנקודת מבטה של אישה, והאב חושב שהילד צריך לגדול עם האם, לא רק עם סבא וסבתא.
לירז, האישה של יוסף, ראתה שלווה שהוא חווה משבר גיל. הכל קיים, אבל חסר החשוב. היא פחדה לחשוב שהיא אולי לא החשובה בעיניו. ניסתה להקל, לבשל מה שהוא אוהב, להיות מטופחת, לא להפריע שיחות עומק, למרות שהיא רצתה יותר.
היא נקטה לנסות לגדל את הנכד בבתן. אבל יוסף היה משועמם, עצוב.
כנראה שלשניהם היה רצון לשינוי, ולכן הרומן של יוסף ואור התרחש במהירות. רק שבועיים אחרי שהצטרפה, הוא הזמין אותה לארוחת צהריים והסיע אותה הביתה.
הוא נגע בידה, היא הסתכלה עליו בחיוך ורומז:
לא רוצה שההפרדה תצמח. נצא לחוף שלי? קרא יוסף בקול חנון. אור הנהנה ונעה הרכב.
בימי שישי יוסף סיים את העבודה שעה מוקדמת, אבל רק בשעה תשעה בערב קיבלה האישה הודעת טקסט: מחר נדבר.
יוסף לא היה מודע כמה הוא כבר חזה את משמעות השיחה שבאמת לא הייתה נחוצה. לירז הבינה שלא ניתן לבעור באש אחרי שלושים ושתיים של נישואין.
אבל יוסף היה כה קרוב אליה, שאיבודו היה כמו לאבד חלק מעצמו. הוא יכל להתלונן, לשאוג, אפילו להסתובב כמו גבר, אבל הוא נשאר בכסא האהוב עליו, אוכל ארוחת ערב, נושם לצידו.
לירז, בחיפוש אחרי מילים שיכולות לעצור את השבר, לא יכלה לישון עד השחר.
בייאוש, היא פתחה אלבום חתונה הם, צעירים, עם העתיד לפניהם. כמה יפה היא נראתה!
רבים חלמו לומר שהיא שלו. הוא צריך לזכור זאת. הוא הרגיש שהיום אולי יראה קטעים של האושר שלהם ויבין שלא הכול ניתן למחזר.
אך הוא חזר רק ביום ראשון, והיא הבינה: הכל נגמר. לפני יושב היה יוסף אחר, כאילו זרם של אדרנלין מילא אותו כולו. מבוכה, בושה כל אלה נעלמו.
לעומת האישה שפחדה משינוי, הוא רצה אותו וקיבל אותו בברכה, אפילו תכנן מראש. דיבר בטון שלא סובל התנגדות.
מאותו רגע, לירז חשה שהיא חופשית. תגיש תביעת גירוש מחר. היא. בנם של הבן שלו אמור לעבור אליה. כל זאת לפי החוק. נכס של שני חדרים שבו גרו הילד והמשפחה היה של יוסף במורשתו.
מעבר לדירה בת שלושה חדרים עם האמא שלו לא יפגע במצב של משפחתה הצעירה, ויהיה לה מי לדאוג. הרכב, ברור, היה שלו. לגבי הקיץ הוא שומר את הזכות לנוח שם.
לירז הרגישה שהיא נראית מצחיקה ולא מושכת, אבל לא יכלה לעצור את דמעותיה. הן חצבו בקולה, הכניסו קושי בדיבורים. היא ביקשה לעצור, לחשוב על הבריאות שלה, על בריאותו של יוסף. זה הצית בו כעס. הוא התקרב, לחש וניגן:
אל תגררי אותי לעדינותך!
***
זה היה מצחיק לטעון שאור אהבה את יוסף ולכן קיבלה את הצעתו נישואין בלילה הראשון בחוף.
המצב של אשה נשואה היה משיכה גדולה, והתגובה של האוהב שהתנגד לה הייתה חמה.
היא נמאס לה לחיות בדירה של אביה עם מבט קפדני. היא רצתה עתיד בטוח, ויוסף יכל להציע זאת. היא קיבלה שזה לא רעיון גרוע.
למרות שהיו לו כבר שמונים, הוא לא נראה סבבה. הוא היה גבוה, צעיר בחזון, מנהל מחלקה, נבון בעבודתו ונעים בחברות. במיטה הוא היה מרוצה, לא אנוכי. הוא נראה כמי שלא יזדקק לדירה שכורה, ללא חובות, ללא גניבות. רק ספקות לגבי גיל.
כחודש חלף, אורה החלה להרגיש אכזבה. היא עדיין הרגישה כמו נערה, רוצה ריגושים, קונצרטים, פארק מים, חוף במכנסיים קצרים, ערב עם חברות. הנעורים והאופי שלה אפשרו לשלב זאת עם החיים המשפחתיים, אפילו הבן שלה לא הפריע למהלך הפעיל.
יוסף, המנהל המנוסה, הסתגל במהירות, פתר בעיות בעסק, אך בבית הוא היה עייף, רצה שקט וכיבוד הרגליו. קולות, תיאטראות, חופי ים היו קלים, אבל במידה סבירה.
הוא לא התנגד למגע אינטימי, אך דרש שינה מוקדמת, סביב השעה תשעה.
הקיבה שלו, רגישות לטיגון, נקניקיות ומזון מעובד, קיבלה טיפול מהאישה לשעבר. הוא לעיתים התגעגע למאכלי הקיטור של לירז.
אורה לא שמרה רשימת תרופות, חשבה שמבוגר יכול לזכור ולהזמין בעצמו. כך היא הרגישה שהחיים שלה עוברים ללא יוסף.
היא קיבלה את הבן בחשבון, חיברה אותו עם חברותיה. בגיל שלו, יוסף עוד דחף אותה למהר לחיות.
החברה שלהם כבר לא עבדה יחד הנהלה ראתה זאת כלא אתי, ולכן אורה עברה למשרד רישום. היא נשמה לה הקלה שלא תצטרך לראות את יוסף כל היום, שמזכיר לה את אביה.
הכבוד היה הרגש שהייתה לאורה כלפי יוסף. האם הוא היה מספיק כדי שהזוג יהיה מאושר?
יום הולדתו השישים של יוסף היה קרב, והיא רצתה חגיגת ענק. אך הוא הזמין מקום במסעדה קטנה, מוכרת לו, מקום שבו היה לפני כמה עשורים. נראה שהוא השתעמם, אך זה טבעי בגילו. אורה לא חששה.
החגיגה נעשתה עם חברי משפחה, זוגות שהיו ידועים עם לירז, מה שלא היה נוח להזמין. המשפחה רחוקה, והוא לא מצא תמיכה בנישואיו עם האישה הצעירה.
הבן שלו, למזל, איננו קיים עוד. הוא נרתע. אך האם לא נושא של האב הוא לחיות כפי שהוא רוצה? הוא חשב שבעלה יהיה ניהול שונה.
השנה הראשונה עם אורה נראתה כמו ירח דבש. הוא אהב לצאת איתה, לצחוק, לבחון הוצאות (ולא מופרזות), חוויות כושר, קונצרטים רועשים וסרטים משוגעים. הוא הפך אותה ואת בנה לבעלים מלאי זכויות של דירתו. אחרי זמן מה הוא העביר חצי מהקיטנה הישנה לחלקה של לירז.
אורה, במקביל, בקשה מלירז להיכנע ולתת לה את חלקה. היא איימה למכור את חצי הבית הגדול לחרשים.
היא קנתה את הקיטנה בתשלום של יוסף, והזכירה שהוא רצה נחל, יער טוב לילד. כך כל קיץ המשפחות של אורה יגורו עם הסבים והבת. זה נועד להועיל: יוסף לא אהב את הבן של האישה הצעירה, לא רצון לחנך דור שלא שלו.
המשפחה הישנה התקוממה. הם מכרו את הדירה בת שלושה חדרים ו… נפרדו. הבן מצא דירת שני חדרים, ולירז חצתה לדירת סטודיו. יוסף לא תעניין מה הם עושים.
וליום השישים, אנשים רבים ברכו אותו בבריאות, אושר ואהבה. הוא לא הרגיש ריגוש. השנים הביאו איתן תחושת חוסר שביעות רצון מוכרת.
הוא אהב את האישה הצעירה, אך לא הצליח להדביק אותה בקצב שלו. היא חייה במלואן, קיבלה את חייה כפי שהן, ולא התערב יותר מדי. הוא רצה שהיא תתאים לכיסא שלו עם תה קמומיל, תכסה אותו בשמיכה אם הוא ישן. הוא היה שמח לטייל איתה בפארק, וללחש בחדר המטבח, אבל אורה לא סבלה משיחות ארוכות שלו, והייתה לה תחושה שהמיטה משעממת.
יוסף חרט על עצמו שהחליט להתגרש מהר. גברים חכמים הופכים אהבות לחגיגות, והוא הפך לאישה!
אורה, ברוח צעירה של לפחות עשר שנים, תישאר צעירה יותר מארבעים. המורד הזה רק יגדל. אם יזכה למזל, הוא יסיים את חייו ברגע אחד, ואם לא
המחשבות הלאמוחרות הללו פגשו במוחו כאב חודרני, העלו קצב הלב. הוא חיפש את אורה ברקוד, נראתה רוקדת, יפה, בעיניים נוצצות,הוא קיבל את ההחלטה לשים לב לאור הפנימי שלו, ולחיים שמצפים לו בפתיחה חדשה, חייך והלך לעבר השמש השוקעת.
