כאשר דוד העביר לה את המפתחות לדירתו, רוןהבין: «הבסטיליה נפתחה». אף אחד לא חיכה לאוסקר כמו שמקווה לארוך, אבל אורית חיכתה לדוד שלה, ובנוסף עם חצר משלה.
בת ה35, מתוסכלת, היא החלה להשליך מבטים רחמים לעבר החתול ברחוב ולחלון החנות «הכול למקורי».
ואז הוא האיש הבודד, שבילה את נעוריו בקריירה, בתזונה נכונה, בחדר כושר ובחיפושים חסרי תכלית אחרי עצמו, ואף בלי ילדים.
אורית חיפשה מתנה כזו מאז שהייתה בת עשרים, ובסופו של דבר החלום התגשם היא לא צוחקת יותר.
זו המשימה האחרונה שלי לשנה, ואני כאן בשבילך, אמר דוד, תוך כדי שהגישה את המפתחות. אל תדאגי מהבארלוגה שלי. אני חוזר הביתה רק בשביל ננוח, הוסיף והעיף את עצמו לאזור זמן אחר לסוף השבוע.
אורית לקחה מברשת שיניים, קרם ושבה לבדוק מה בדיוק מדובר בבארלוגה. הבעיות נגלו כבר בכניסה. דוד הזהיר שהמנעול לעיתים מתרעד, אך אורית לא ציפתה שכל כך.
היא נלחמה עם הדלת ארבעים דקות: דחפה, משכה, הכניסה מפתח עד הסוף, נתקעה חצי על השן, אך הדלת סרבה להיפתח בפני הדייר החדש.
היא החלה ללחוץ מבחינה פסיכולוגית, כמו שלמדו במדריכי בית הספר, והקול של השכן נפתח.
למה אתם מנסים לחדור לדירה של מישהו אחר? שאלה בקול נשים מודאג.
אני לא מנסה לחדור, יש לי מפתח, השיבה אורית, משטיפה את הזיעה מצידה.
ואת מי אתה? לא ראיתי אותך לפני, המשיכה השכנה לחקור בנימוס שמרוד.
אני החברה שלו! קראה אורית, פונה לצדדים, וראתה רק חריץ שממנו המשיב.
אתה? נדהמה האישה.
כן, אני. בעיה?
לא, שום דבר. הוא פשוט אף פעם לא מגיע עם מישהו (בזמן הזה אורית אהבה את דוד אפילו יותר), ופתאום כאן ככה.
מה זה? שאלה אורית מבולבלת.
זה לא בענייני, סליחה, סגרה השכנה את הדלת.
מוכנעת שהקול נעול או שהשכנה תפסה אותה, אורית הכניסה את המפתח ולחצה עד שהדלת נפתחה, כמעט וגרמה לכל הקיר לגלול.
העולם הפנימי של דוד נפרש לפניה, והפנים שלה עטפו קרח. ברור שהאדם הבודד נושא אסקטיות מסוימת, אבל זו הייתה קבלה אמיתית.
חבלה, הלב שלך שכח מהו חום, אולי אף לא ידע, נאנחה אורית כשהיא הסתכלה על המגורים הצנועים שבהם תצטרך לשהות מעתה והלאה.
מאידך, היא שמחה. השכנה לא נראתה במרמה: יד נשית מעולם לא נגעה בקירות, רצפה, מטבח או בחלונות האפורים האלה. אורית הייתה הראשונה כאן.
לא יכלה להמתין, הלכה לחנות הקרובה וקנתה וילון יפה ומגבת למקלחת, וגם חבילות מגבות למטבח.
בקטן החנות מצאה גם ריחני ריח, סבון בעבודת יד, וקופסאות נוחות למוצרי קוסמטיקה.
להוסיף כאלה פרטים לדירה של מישהו אחר לא זהב, אבל זה לא חצופה, החזיקה אורית לעצמה, ותלתה את העגלה הראשונה עם העגלה השנייה.
המנעול הפך לחלק מהקול, לא היה יותר חוסמי. הוא הפך לדלת בטחוני, כמו שוער הוקי ששכח לשים מסכה לפני המשחק.
כשהבינה מה היא עשתה, אורית חצבה את המנעול בעזרת סכיני מטבח עד חצות, ובבוקר רצתה לחנות לקנות מנעול חדש. בסוף, היא החליפה גם מזלגות, כפות, מפות, קרשי חיתוך וכוסות חימום. באותו רגע גם החליפה וילונות.
ביום ראשון בצהריים דוד התקשר ואמר שצריך להאריך משימה עוד כמה ימים.
אהיה שמח אם תביא קצת חום ונוחות לדירה, הוא חייך בטלפון, כשאורית אמרה שהיא לקחה כמה חירות בעיצוב הפנים שלו.
למעשה, חום כבר הגיע ברכבתות והחילק לפי תכנית טכנית עם מסמכים מתאימים. שנים של רתימת הדברים שבפנים של אישה בודדת נסעו למעלה, וכשפניהם נפתחו, היא לא יכלה לעצור.
עד שחזר דוד, נותר רק עכביש ליד מאוורר. אורית רצתה לגרש אותו, אבל כשראתה את שמונה העיניים המופתעות משינויים חדים, החליטה שלא להפריע לתקווה של בעל החיים ולהשאיר אותו כסמל לחוסר חדירה לרכוש של אחרים.
הדירה נראתה כאילו דוד היה שמונה שנים נשוי, התפרד, ואז מצא שמחה מחדש, למרות כל זה.
אורית לא רק ארגנה את הדירה, אלא גם הכריזה על עצמה כבת הבית החדשה, והזמינה כל שאלה אליה. אולי עדיין אין טבעת על האצבע, אבל זה רק שאלת טכניקה.
השכנים ראשית הסתכלו בחשד, ואז פשוט נשפו ידיים: אם אתה אומר, אנחנו? זה עניינכם.
***
ביום שבו דוד חזר, אורית הכינה ארוחת ערב ביתית, ארזה את הקבצים השמתיים שלה באריזות משובחות, פיזרה ריחות בכל הפינות וכיבתה את האורות החדשים, והמתינה.
דוד התעכב. כשהאורית החלה לחוש שהשקית נלחצת בפינה שאליה היא ישבה בחצי שעה בחדר הכושר, המנעול נפתח.
מנעול חדש, רק תדחף, הוא לא סגור! היא הגיבה בחצי מבוכה, אבל ברוך, ללא בושה. היא לא פחדה משיפוט. היא עבדה על הדירה יתר על המידה. כולם יסלחו לה.
בדיוק כשהדלת נפתחה, באה לה הודעת SMS מדוד: איפה את? אני בבית. נראה שהדירה לא השתנתה. החברים אמרו לי שתמלאי אותה בקוסמטיקה.
אורית קראה את ההודעה מאוחר יותר, אבל בזמן שהדלת נפתחה נכנסו חמשה אנשים זרים: שני צעירים, שני תלמידי בית ספר, וסבא זקן עם שיער אפור שהסתכל על אורית ויזקק את השיער שלו.
וואו, סבא, מקבל קבלת פנים, אמר הצעיר הראשון, ולקח מכה קל מהאישה שלידו כי הוא מצחיק יותר מדי.
אורית עמדה בפתח עם שני כוסות מלאים, לא יכלה לזוז. היא רצתה לצעוק, אבל נתקעה.
בקצה החדר העכביש צחק בשמחה.
סליחה, מי אתם? קראה אורית.
אני בעל החצר הקטנה, השיב הסבא, מתלבש במדים של מרפאה, ואתם בטח באים לעשות שיקוי? רציתי להגיד שאני אתמודד בעצמי, הוסיף, מביט במדים של האחות של אורית.
אממ, אדום מתיו, יש כאן ממש חום וברכה, חייכה האישה של הצעיר, זה שונה מהחדר המרתק של בית הקבר. איך קוראים לך, ילדה? לא מזיק לך לשמוע את שמי? אולי אדום מתיו הוא קצת ישן בשבילך, אבל הוא בעל נכסים
אורית
אה, כן! אדום מתיו, אה, אתה יודע, אתה מגלה אנשים, לא נוכל להתלונן!
הסבא, עם עיניים נוצצות, נראה שהוא מאושר מהסיטואציה.
איפה דוד? לחשה אורית, משקה את שני הכוסות בפעם הראשונה.
אני דוד! קרא בחיוך ילד בן שמונה.
תחכה, אתה צעיר מדי להיות דוד, אמרה האמא, משחררת את ידו ושולחת את הילדים עם אבא ברכב.
סליחה, נראה שהגעתי לדירה הלא נכונה, פתחה אורית, נזכרת במנעול, זו רח’ בזק, בית 18, דירה 26?
לא, זאת רח’ בוקובינסקי, 18, אמר הסבא, מתכונן לפתוח את המתנה המפתיעה שלו.
אה, טעות, נאנחה אורית, תיכנסו, תתמקמו, אני אלך לשולחן הטלפון.
היא תפסה טלפון וברחה לשירותים, נועדה את הדלת עם מגבת. שם היא קראה את ההודעה מדוד:
דוד, אני בקרוב, פשוט נתקעתי בחנות, שלחה אורית.
בסדר, מחכה לך. אם אפשר, תביא בקבוק יין אדום, השאיר דוד הודעה קולית.
היין היה מתכנן להביא, אבל כבר היה בתוכו. היא לקחה את המגבת, הורידה את הוילון, חיכתה שהזרים יעברו למטבח, ואז ברחה משירותים.
היא ארסלה את ההשקיות, ויצאה מהדירה.
***
אספר עוד אחר כך, אמרה אורית כשפתח לה הדלת גבר צעיר.
היא הלכה בחשכה, חצתה את החדר, החליפה וילון, פרסה שטיח, והלכה לחדר שבו נרדפה למיטה ונרדמה עד לבוקר, כשהכל הלחץ והיין נעלמו ממנה.
כאשר התעוררה, לפני הפנים של גבר צעיר לא מוכר, הוא חיכה להסבר.
מה הכתובת? שאל.
דירת באט, 18.
אם אהבתם את הסיפור, כתבו בתגובות והקישו לייק!
