בעלי דניאל כבר חמש שנים ברצף עובד בחו”ל. פעם הוא היה נהג משאית בגרמניה, ופעם אחרת נגרר למלאכת שיפוצים בפולין. הוא הלך לשם רק בשביל הכסף. לנו יש שני ילדים, יונתן ואדם, והיינו רוצים לתת להם עתיד טוב יותר. הבנו שגם כאן בישראל לא נוכל לבנות קריירה משמעותית בלי עזרה חיצונית.
בזכותו, פעם בחודש היה שולח לנו חבילות מזון: קופסאות שימורים, קמח, שמן, ממתקים. הוא גם העביר לי כסף ישירות לכרטיס הבנק, כדי שאוכל לשים אותו בחיסכון עם ריבית. אחרי כמה שנים הצלחנו לאסוף סכום נאה של שקלים, והשתמשנו בו כדי לקנות לדןבנו, יונתן, דירת חדר אחת במושב שבקרבתנו.
נראה שכל היה מושלם, עד שבחודשים האחרונים הרגשתי שהגוף שלי אינו במצב שלו. הראש הראשון שעלה לי גיל המעבר, אבל זה לא היה. משקלי עלה באופן קיצוני, הייתי תמיד עייפה, אוכל יותר מתמיד, והמצבי הרוח השתנה במהירות. לפי כל מה שקראתי באינטרנט, זהו סימן להריון. איך אפשר להיות בהריון בגיל ארבעים וחמש? לא האמנתי, ולכן ביצעתי מבחן הריון. על המסטיק נראו שני קווים אדומים ברורים.
לא רציתי לשתף שום אחד את הילדים, את החמות על הילד החדש. למה? האם הם יקראו לי “שיגעונית”? האם יחשבו שאמא בגיל כה מבוגרת איבדה שכל? רציתי להסתיר זאת. החורף היה כבר בפתח, הלבשה שמלות חמות ושטוחות, כך שאף אחד מלמטה של הפוך לא ראה את הבטן המתנפחת.
בכל זאת, לא רציתי להביא לתום חיים תינוק נוסף. אני כבר לא צעירה, יש לי שני בנים ונכדים, ואני רוצה לבלות איתם במקום לשקוע בטיפול בתינוק. בנוסף, לא היה לנו מזומן לממן את הילד השלישי. דניאל היה אמור לחזור לשנה הבאה לעבודה בחו”ל, ואני לא יכולה לתפקד לבד. הרופאים אמרו שהשבועים האחרונים של ההריון מסוכנים מאוד והניתוח עלול להוות סיכון לחיי. ניסיתי להרגיע את עצמי שאולי דניאל יתלהב מחדש מהרעיון של ילד נוסף.
החלטתי להתקשר אליו בSkype ולספר לו את הבשורה, אבל לא הפעלתי את המצלמה, רק את המיקרופון.
היי, דני
אתה מדבר עם ואלי, לא איתי.
ואלי? מי אתם?
סורי, מי זה? אני אשתו של דניאל. יש לך שיחה? הוא משמר על העבודה ולא זמין.
שברתי את השיחה ופרצה לי דמע. חשבתי שמייד אסיים את הנישואין, אסגור את כל חפציו של דניאל ואלך לחיות לבד.
אבל בליבי נותרה תקווה שהחיזוק יחזור כשיבין שיש לנו תינוק. ידעתי שבפברואר דניאל מתכנן להגיע לחגיגות יום הולדת של הילדים, והוא קיבל חופשה. אפילו בחלומי ראיתי אותנו שלושתנו מטיילים בפארק, הוא אחז בידי האחת ואני באחרת, והבת הקטנה שלנו חייכה אלינו.
ב14 בפברואר, ביום האהבה, הגיע דניאל הביתה. ערכתי ארוחת ערב רומנטית, הצבתי נרות, הדלקתי מוזיקה, הקפדתי על אווירה של שלווה.
דני, יש לי הפתעה בשבילך. אני בהריון. אומרת שהילד יהיה בת.
חרא! קרא דניאל בקול רם.
אדום נרדם על פניו מזעם, זרחכו כלים, והחל לכהן בכפיים על השולחן:
אז כשאתה מתנדב בחו״ל, רצית לשרוד כקפטן על סוס? ועכשיו רוצה לתלות עלי את הילד הזה?
דני, תן לי להסביר
תזוז ממני! דחף אותי בחוזקה עד שנפגשתי עם קצה השולחן הכהה ונפלתי.
דניאל חזר לחדרו, לקח את התיק ושיבר את דלת הבית ברעש. ראשי רעד, וראיתי כתמים אדומים ברצפה. הבטן נמשכה בכאבים חזקים, ונאלצתי לחייג למספר החירום. הרגשתי שהילוד עומד לצאת.
כאשר האמבולנס הגיע, כבר חיבקתי את בתינו בידיי. היא הייתה שקטה, לא בכה, ונרדמה בחוזקה.
מה, אם תרצי, תצטרפי אלינו?
לא. קחו אותה, אינני צריכה אותה.
למה?
קחו אותה מיד! הילד הזה הרס לי את המשפחה! אולי מישהו אחר יאהב אותה, אבל לא אני. הכל, קחו אותה, אינני רוצה לראותה יותר.
בלי כל היסוס הוצאתי את הילדה מידי הרופאים. בבדיקה בבית החולים לא נמצאום פצע פתוח, הלידה התרחשה ללא סיבוכים. אחרי שהאמבולנס נסע, ניקיתי את הבית, הלכתי למקלחת ולמיטה.
הילדים אינם יודעים שהילדה נלקחה מהבית. מדי יום הולכת לכנסייה ומתפללת שהבת תגדל בריאה ותמצא משפחה אוהבת, כי אני יודעת שאיני יכולה לדאוג לה יותר. אני רוצה רק שדניאל יחזור הביתה. הוא חזר לשוב לעבוד בגרמניה, מתקשר רק עם הבנים.
אולי יחשבו שאני אישה משוגעת, אבל אני בוחרת את בעלי על פני הילד. והאל יפסול אותי.
החיים לימדו אותי שהמתנה החשובה ביותר היא אמת עם עצמנו ועם אחרים רק כך אפשר למצוא שלווה אמיתית.
