היי, רוצה לספר לך מה קרה לי אתמול בבוקר, אז תקשיבי.
הבוקר הקודם, אני מתעוררת ומגלה שהבעל שלי, אורי, קרא לי בשם אחר “שירה”. הוא נגע בי, חיבק אותי ולחש באוזן:
בוקר טוב, שירה.
והוא נרדם שוב, משיר מתוק.
אני קמתי בקושי, פחדתי לזוז, קרור נחלץ לי מבפנים. איך זה קרה? מה השתבש? הכל היה בסדר, לא?
אורי משתהה, פותח פה ומגרגז:
שקד, כמה את קרה, אפילו השינה שלי נקרעה. הכול בסדר? הקיץ בחוץ ואת קופאת במצעים. אני הולך להכין תה.
הוא, כאילו שום דבר לא קרה, חזר למטבח מהלך קצב עליז. אחרי כמה דקות קמתי ברעש, נעלמתי אל השירותים. רגליים כבדות כמו עופרת, במוחי רעש לבן. אולי באמת צריך לשתות את התה.
אורי ביקש פנקייקים, ואני מביטה בו במזוויעות:
את קראת לי שירה בבוקר.
מה, אהובה?
אורי, אל תעמיד פנים שאתה טיפש. קראת לי שירה.
בטח שמעת בטעות, שקד. שירה, שירה, בטעות של השכמה. זו הסיבה שאת קרה ומסתחררת? אה, נשים… אתה תכין לעצמך ארוחת בוקר בלי אותי.
המשכתי להסתובב בבית, מנסה להירגע, השפרתי פרחים, אפיתי פנקייקים, נעטפתי ונסעתי איתו לעבודה. כנראה שבאמת שמתי לב בטעות שקד, שירה.
במשרד של אורי הגיעה מזכירה חדשה, בת 25, שערה אש, קפלים מתולתלים, חזה גדוש. היא קראה:
מר אורי יקר, היום הוא עסוק ולא מקבל פניות. אפשר לקבוע פגישה לשבוע הבא?
עדיף שתקבע לעצמך פגישה, תצטרכי זאת יותר, פקחתי פתאום, אמרה לי.
מה? מי את? שאלה המזכירה בעיניים גדולות.
שם משפחתי מור, אשתי של אורי. תעזבי, כאן מתאספים כל השכנים.
פתאום נשמע קולו של אורי מהאזור:
שקד, תביאי לי קפה. שקד?
חייכתי בקול נמוך:
תעשה את זה, ואני אביא.
אורי קרא לי “שקדית?” כשראה אותי עם מגש קפה במשרד.
מה קורה? קיבלתי את ההודעה על הגירושין בדואר. בתיאבון.
מה, למה זה קורה? נאנח, מרגיש כמו מכשפה על מצודה.
למראה של המזכירה, למה השיער שלה לא מסודר? רופא שיניים רציני, ועדיין מזכירה חצופה.
אורי נמאס לי, אמר:
אני הולך לשהות שבוע בקיבוץ, אחכה שתתקררי.
אמרתי לו:
מאוחר מידי, אני לא מתכוונת לסבול בגידוף. תגיד לי למה?
הוא לקח נשיפה עמוקה, שתה קפה והזיע:
ורד עזבה. לקחתי את שירה אחרי ההמלצה שלה.
לפני כמה זמן?
לפני כחודש. למה לא סיפרת לי? תמיד שיתפת אותי.
לא ציפיתי שהיא תישאר זמן רב. היא עושה עבודה נהדרת.
גם בחוץ.
זה היה בטעות! לא רציתי.
אז תארגן את הדברים ותעזוב.
קראתי לו:
לא, אל תעזוב, שמור על הבית.
הבית נשאר מההורים, מרגיש עצוב, מתמלא בריחות ישנים. החברה שלי, נלה, הצידה, אמרה:
את לא יכולה לשהות כאן, שקד, חזרי לדירה, אולי תמכרי את הבית ותיקחי משכנתא.
אומרת לי שלא צריך לבזבז זמן על זה. נפתחו החלונות, נשמת האוויר של הקיץ.
ביתנו נמצא בכפר קטן, 15 דקות באוטו מתל אביב. הכפר כבר פותח, מקבל חשמל ומים.
נלה הציעה לי לחיות במרתף של אחותה עד הסתיו, אבל זה המקום של הילדה.
מרגיש לי ריח של דשא, של קיץ, של ילדות.
כן, צריך למגר את הדשא.
הסתכלתי על היקף של הבית: חצר ישנה, גינה ריקה, אין ברז. החלטתי להזמין קבלן לקדוח בור.
אורי, עם כמה שינויים במצב הכלכלי, גרם לי לחיות על משכורתו. הוא תמיד אמר שהכנסת שלי “הולכת לבילויים”.
במהלך השנה, נושא הגירושין נמשך, ואני מתלבטת אם לספר לבתנו פולה.
אחרי כמה חודשים, נגרם לי חיפוש אחר חיות: מצאתי חזיר קטן בשם חגי, שחור מצחיק.
החזקתי את החזיר, הוא אמר:
זה החזיר שלי, חגי.
בפעם הבאה, באשכול עזוב, שמעתי נבח של כלב. פתאום, גרשתי לשער והגעתי לשכן, שלבש פיג’מה כמו שלי. הוא חייך ואמר:
זה הכלב שלך?
איך אתה יודע?
אין גדר, החזירים והכלבים מגיעים.
הוא הציע לי שם לכלב: ארז.
אל תקריא לשם שלך, ארז, זה מבולבל.
בוא נקרא לו צ’וק.
שכנה הזאת, נלה, צחקה אותי. היא אמרה:
החיים לעיתים משעשעים יותר מסיפורים.
בבוקר הבא, השמע קול של חזיר חורף. הפעם, חזרתי אל השער וראיתי שכן עם פיג’מה. הוא קרא לי “שקדית”.
בסוף השנה, נישאתי עם אורי, וקיבלנו חתול.
זה הכל, עד כאן, חיבוק חזק!
