זוכרת אני, לפני שנים רבות, כשדוד נתן לי את המפתחות לדירתו, הבנתי שמדובר בפתיחת שערי ירושלים. אף שחקן הוליוודי לא חיכה לאוסקר כמו שאני חיכיתי לדוד שלי, ובנוסף, למקלט הקטן שלי.
באותה תקופה, בת ה-35, מאוכזבת, מצאתי עצמי ממטלת מבטים רחמים לעבר החתולים השולחניים ולחלונות של חנות הכל לתפירה.
הוא גבר בודד, שבילה את נעוריו בקריירה, תזונה בריאה, חדר כושר ושאר שטויות של חיפוש עצמי, ואף בלי ילדים.
הייתי חולמת על המתנה הזאת משבעה עשרים, ובשמיים, סוף סוף, הגיע הרגע שבו הבנתי שהחלום לא היה שטות.
זו משימת העבודה האחרונה שלי השנה, ואני שלם בשבילך, אמר דוד, מסירת לי את המפתחות היקרות. אל תחששי מהחדרון הקטן. אני בדרך כלל חוזר הביתה רק בשביל השינה, הוסיף, ויצא לטיסה למזרח אירופה לסוף השבוע.
לקחתי מברשת שיניים, קרם, ויצאתי לבחון את החדרון. הבעיה כבר הייתה בפתיחה. דוד הזהיר שהמנעול קורה לעיתים, אבל לא ציפיתי לשעת קשים כזאת.
הייתי עומדת מול הדלת ארבעים דקות: דחפתי, משכתי, הכנסתי את המפתח עד הסוף, נגעתי בחצי שן, אך הדלת ברורה לא נפתחה לפני הדייר החדש.
התחלתי ללחוץ פסיכולוגית, כמו שלמדנו בבית הספר כשחברים ניסו לפרוץ למרתף. פתאום נפתחו דלתות השכנים.
למה אתם מנסים לפרוץ לדירה של מישהו אחר? שאלה קול נשי מודאג.
אני לא מפרצת, יש לי מפתחות, נענה באורלי בקול מתנגד, מנקה זיעה מצידה.
ואת, מי את? לא ראיתי אותך קודם, המשיכה השכנה, חודרת לתחום שאינו שלה.
אני החברה שלו! הכרזתי, פניתי והצבתי ידיים על המותניים, אך ראיתי רק חריץ דרכו נראו השכנים.
את? שאלת האישה בתמיהה.
כן, זה אני. יש לך בעיה?
לא, אין שום דבר. הוא אף פעם לא הביא מישהו הביתה (זה הרגע שהייתי יותר משוגעת עליו), ופתאום ככה
מה זה? שאלה באורלי.
זה לא ענייני, סליחה, סגרה השכנה את הדלת.
מאז שהבנו שהדבר הוא איתי או איתה, הכנסתי את המפתח ולחצתי על המנעול בכל מרצתי, עד שכמעט פרקתי את החלק הקלק. לבסוף נפתחו הדלתות.
עוולו של דוד נפרש לפניי, ונשמתי קפאה. כמובן, לצעיר בודד יש אשמת צניעות, אך זה היה קיבוץ אמיתי.
חורה יקרה, הלב שלך שכח מה זה בית חמים, נבעו מילים מאורלי כשסקנה את המגורים הצנועים שבהם תצטרכי לשהות מעתה.
מזווית אחרת, שמחתי. השכנה לא חסכה: יד נשים לא נגעה בחלקי הקירות, ברצפה, במטבח ובחלונות האפורים. אני הראשונה כאן.
לא יכלתי להמתין, הלכתי לחנות הקרובה וקניתי וילון יפה ושטיח למקלחת, וגם מגבות, מפיות, וסבונים בעבודת יד. נודף אליי ריח של נרות וקופסאות קוסמטיקה.
«להוסיף כאלה פיסקאות לדירה של מישהו אחר זה לא חוצפה», חיבבתי לעצמי, כשהשתליתי עגלה שנייה על הראש.
הנעול לא התנגד יותר. במלואו הפך למנעול חסר תפקוד, כמו גולש הוקי ששכח משקפיים לפני המשחק.
הבנתי מה עשיתי, והשתמשתי בסכינים מטבח עד חצות כדי לפרק את המנעול הישן, ובבוקר רכבתי לחנות לקנות חדש. כמובן שהסכינים גם נחלפצו. גם מזלגות, כפות, מפה, קרש חיתוך, ומגש חם נרכשו. אפילו וילונות נחתו בידי.
ביום ראשון בצהריים דוד התקשר והודיע שהוא יישאר בטיול עסקים עוד כמה ימים.
אשמח אם תביאי קצת חום ונעימות לדירה שלי, הוא צחק בטלפון כשאמרתי שהוספתי כמה שינויי עיצוב.
למעשה, ההכניסה של חום כבר הייתה מתוכננת בתכנית טכנית ובדוקומנטציה. שנים של חוסר פעילות של אישה בודדת הצטברו, וכשהידיים חופשיות, לא היה אפשר לעצור.
בזמן שחיכיתי לחזרת דוד, נותרה רק עכביש ליד הפתח של המאוורר. רציתי לגרש אותו, אך כשראיתי את שמונת העיניים שלו, הבנתי שכדאי לשמור עליו כסמל לחוסר התערבות ברכוש של אחרים.
הדירה נראתה כאילו הוא היה נשוי שמונה שנים, התפוגג, ואז מצא שמחה מחדש.
לא רק שעברתי על הדירה, אלא גם הכרזתי לכל הבניין שאני הבעלים החדשה; שואלת את כולם. אולי אין עדיין טבעת, אבל זה רק נושא טכני.
השכנים הביטו במבט חשדתי ואז השוויצו: «כמו שתגידי, זה עניינכם, לנו זה לא משנה».
***
ביום הגעת דוד, הכנתי ארוחת ערב ביתית, ארזתי את הקבצים הפרטיים באריזה משופרת, פזרתי ריחות לכל פינה, וכיביתי את האור החדש, מחכה.
דוד איחר. כשחוששתי שהאריזה מתחילה ללחוץ עליי, הכנסתי את המפתח למנעול החדש.
המנעול חדש, רק לדחוף, לא ננעל! אמרתי במקצת מבוכה, אך בטון של רגיעה. לא פחדתי משיפוט; התאמנתי על הדירה טוב מאוד. כולם יסלחו לי.
ברגע שהדלת נפתחה, קיבלתי הודעת SMS מדוד: «איפה את? אני בבית, הדירה נראית בדיוק כמו שהייתה, החברים הזהרו לי שתמלאי אותה בקוסמטיקה». קיבלתי את ההודעה רק אחרי זמן.
הכניסו לחדר חמש אורחים: שני צעירים, שני תלמידי בית ספר, וזקן מאוד, שראה אותי ויזרק שער חום לבן.
איזה הפתעה, סבא! למה אתה בא? אם הבית שלנו הוא ‘אול אינקלוסיב’? אמר הצעיר ונשלח לראשו על ידי אשתו.
עמדתי על המגפיים עם שני כוסות מלאים, לא יכולה לזוז. רציתי לצעוק, אך ניתקתי משיקה.
פינה אחת צחקה עכביש שמח.
סליחה, מי אתם? קראה לי באורלי.
בעל הקיבוץ המקומי. אתם כאן משמרת? תגידו, אם צריך, אני אטפל בעצמי, אמר הזקן, מביט בבגדי האחות שלכודתי.
מ”ם, אדום מתיאוס, כאן יש נוחות וברכה, חייכה אשת הצעיר. איך קוראים לך? אדום מתיאוס, אולי אתה כבר מבוגר מדי? אבל אתה בעל בית מכובד
אורלי
אה, כך! אדום מתיאוס, אתה יודע איך לבחור אנשים, אין עליך!
לזקנה נצצו עיניים מבריקות, נראתה ההזדמנות.
איפה דוד? לחשתי. משקפת מכה, ריקנתי את שני הכוסות.
אני דוד! קרא ילד בן שמונה.
חכה, עדיין מוקדם לך להיות דוד, אמו של הילד משכה את ידו ושלחה אותו עם אביו ברכב.
סליחה, בטח בטעה, אמרתי, נזכרת במנעול. זו רחוב בוזקוב, בית 18, דירה 26?
לא, זו בוקובינסקה, 18, גרד הזקן, מוכן לפתוח חבילה בלתי צפויה.
אה אחלה, נשפה אורלי, תפסו מקום, ואני אלך להתקשר.
תפסתי את הטלפון וברחה למקלחת, נזילתי את הדלת במגבת. אז קראתי את ההודעה מדוד:
«דוד, אני מגיעה, רק קניתי משהו בחנות», שלחתי תשובה.
«בסדר, מחכה. אם אפשר, קחי בקבוק יין אדום», שלח הקול שלו.
הייתי כמעט שותה את היין בעצמי. לקחתי את השטיח והוילון, חיכיתי שהזרים יעברו למטבח, ואז יצאתי מהחדר.
איספתי את החפצים בתיק, וברחתי מהדירה.
***
אספר לכם מאוחר יותר, אמרתי לנער שהפתח לי את הדלת.
הזזתי בתור ערפל, עברתי לידו מבלי להביט. ראשית הלכתי למקלחת, החלפתי וילון ושטיח, ואז הלכתי לחדר, נפלתי על הספה ונמתי לשינה עד הבוקר, כשכל הלחץ והיין נמסו.
קמתי וגיליתי צעיר זר עומד לפני, מבקש הסבר.
מה כתובת הבית?
קיבוץ, 18.
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו תגובות והקישו לייקים. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך.
