פתחתי את הדלת וראיתי מולי נערה צעירה בוכה. הייתה לובשת מעיל מקומט והידיים שלה רוטטות.
בוקר טוב אני כלת בנך. אבל הוא נעלם לפני שבועיים, ואף אחד לא יודע איפה הוא.
קפאתי במקום. הסתכלתי עליה, מנסה לחבר בחשבון את כל החלקים. כלת? הבן שלי, דני, אף פעם לא אמר לי שהוא מתארס. ואף יותר מזה הוא לא דיבר על אהבה. והכי חשוב הוא לא נעלם. ראיתי אותו אתמול, עזר לי לשאת קניות, שתינו יחד תה והוא אמר שיש לו שלף עבודה. עבודה, כמו תמיד.
הזמנתי אותה פנימה. היא ישבה על קצה הכסא וגררה מתיק שׂק קטן תמונה של שנינו היא ואני על רקע של חוף הים, מחזיקים ידיים, מחייכים, מאושרים.
זה היה באוגוסט. הוא הציע לי אז, היא לחשה. מאז תכננו כלדבר יחד. שכנו דירה, היינו עומדים לעלות לשוודיה, והיינו יוצאים בעוד שבוע.
הסתכלתי עליה בדאגה גוברת. בעולם שלי אין הצעת נישואים, אין שוודיה, אין מעבר. דני גר לבד בתל אביב, עובד מהבית בחברת הייטק. תמיד היו לו סודות, אבל הוא אף פעם לא נעלם. אף פעם לא השאיר אותי בלי מילה.
התקשרתי לחדר השוכר שלו, היא המשיכה. הוא אמר שדני התפנה, ארז את כל הדברים ויצא, אבל לא אמר לאן. הוא לא עונה לשיחות שלי ולא לשום אחד. לכן באתי אליך, אולי הוא כאן? אולי קרה משהו?
התקשרתי לדני. הטלפון נשאר שקט. שלחתי הודעה רק מילה אחת: “איפה אתה?” ולא קיבלתי תשובה. באותו רגע משהו נשבר בתוכי פחד שמכירה רק אם. פחד שלא מכירה את הילד שלה, שמשהו בורח משערותיה, משהו שהיה לפני העיניים כל השנים ושהיא בחרה לא לראות.
התחלתי לחפש. בימים האלו קראתי לחבריו, לחברים לשעבר, אפילו לחברה הישנה שלו משנות קודמות. כולם חזרו על אותו: “דני היה לאחרונה אחר”. שקט, עצבני, כאילו רדף אותו משהו.
לבסוף קיבלתי הודעה ממספר לא מוכר. משפט אחד: “אל תחפשו אותי. אני צריך לסדר את הכל.” שום דבר יותר. המשטרה לא יכלה לעשות דבר הוא מבוגר, הוא מחליט לעצמו. הוא לא נעלם, אין בסיס לחקירה. נותרתי אני, אותה בחורה אורית, כמו שהציגה את עצמה והריק, והציפייה המתמשכת.
יום אחד פנה אליי גבר זר. אמר שהוא מכיר את הבן שלי. אמר שדני היה מעורב במשהו, משהו שלא טוב לדבר בטלפון. הוא ברח לא מפני אותנו, אלא מפני משהו שהוא עשה.
אחרי שבוע קיבלנו מכתב בכתב יד, ארוך. דני הודיע שהוא נפל בחובות, שהקים עסק שאף אחד לא ידע עליו, שניסה לצאת מהקפיצה על ידי לקיחת חובות נוספים, ושלא רצה לגרור אותנו לבוץ שהוא יצא.
“אני יודע שהמעשה שלי הוא בישום”, כתב. “אבל אולי אם איעלם, אף אחד לא יסבול.”
בכי בזמן שקראו את המילים, הרגשתי בושה. במשך השנים לא שאלתי. שמחתי שהוא עצמאי, שלא מבקש עזרה. והוא היה בורח.
אורית אמרה שהיא תחכה, שהיא אוהבת אותו, שהיא מאמינה שהוא יחזור. אני לא יודעת למה אני מאמינה. אבל אני יודעת שמאותו היום שום דבר כבר לא ברור, אפילו כשאתה מביט בעיני הילד וחשוב שאתה מכיר אותו על כל פנים.
כי לפעמים גם הבן שלך הופך לזר, ואת נותרת עם השאלה שלא נשאלה בקול: מי הוא באמת?
