בעלי אבי כהן כבר חמש שנים ברצף נוסע לעבוד בחו”ל. הוא עובד בקוטריים בברלין, אחרי כן מתקן בתים בוורשה. הוא יוצא לשם כדי להרוויח כסף. לנו יש שני בנים, דָּן וגבריאל, ורצינו להעניק להם עתיד בטוח. היינו בטוחים שלא נגיע למטרה באשר אנחנו בישראל, ולכן הוא נוהג לחפש פרנסה בחוץ.
בכל חודש הוא שולח לנו חבילות עם מצרכים קופסאות שימורים, קמח, שמן, ממתקים. הוא גם מצרף כסף לכרטיס האשראי שלי כדי שאשקיע בבנק בריבית. הצלחנו לחסוך סכום נאה, מספיק כדי לקנות דירה לבן הגדול.
נראה שהכל מתנהל כשורה, עד שחל כמה חודשים והרגשתי שמשהו במערכתי אינו כשור. חשבתי על גיל המעבר, אבל זה לא היה. העליתי במשקל, רציתי לישון כל הזמן, אכלתי הרבה והמצב הרוחי שלי השתנה פתאום. חיפוש באינטרנט הצביע על אפשרות של הריון. איך הריון בגיל 45? לא האמנתי והחלטתי לעשות בדיקת הריון. בתוצאה של השבץ נראו שני קווים אדומים ברורים.
לא רציתי לספר לשום בן, אפילו לא לבנות זוגות, על הילד. למה? כדי שלא יגידו לי שהאישה בטיהור משנים? חששתי שמישהו יחשוב שאני איבדתי את השכל בגיל מבוגר. חורף מתקרב, אני לובשת ביגוד חם וגדול, מתחת למעיל הפוך אף אחד לא רואה את הבטן.
בכל זאת, אינני רוצה ללדת את הילד. אולי יחשבו שאני חסרת אמונה, אך אני בת 45, כבר לא צעירה. יש לי בנים ונכדים ואני רוצה להשקיע זמן איתם, לא לשבת סביב חיתולים. בנוסף, אין לנו משאבים לגדל שלושה ילדים. אבי חוזר לשוב לעבוד בחו”ל, ואני אינני יכולה לחיות בלעדיו.
הרופאים מודיעים שהזמן כבר מאוחר והניתוח מסוכן מאוד, ייתכן ויגרום נזק לי. לכן, אני מנסה להרגיע את עצמי, חושבת שאולי אבי ישמח לשמוע שנולד לנו עוד ילד. מחליטה להתקשר אליו בSkype ולשתף אותו בחדשות, בלי להפעיל מצלמה, רק שמע.
אלופה, כאן?
זה לא אלופה, זאת אורית.
אורית? מי אתם?
אשתו של אבי. הוא לא כאן, הוא בשירות.
הנחתי את השיחה והתחלתי לבכות. לעיתים החיים מביאים לנו פיתויים קשים, וחשתי את הרצון להגיש בקשה לגירושין, לזרוק את כל חפציו של אבי, להימנע ממנו לחלוטין.
באותו רגע נשארה בי תקווה שהוא יחזור אחרי שהשיב על הילד. ידעי שביוני הוא מתכנן להגיע, כי החגים של הבנים והתאריך של חופשתו. אפילו חלמתי שהשלושה נהלכים בפארק, והוא אוחז בידי האחת והבנה באחת שלנו בתהבת שלנו, אורלי.
ב14 בפברואר, ביום האהבה, אבי מגיע. אני מכינה ארוחת ערב רומנטית, מפזרת נרות, מפעילה מוזיקה, מנסה ליצור אווירה רגועה.
אהבה, יש לי הפתעה אני אומרת. אני בהריון. אומרים שיהיה לנו בת.
איזה שטות! הוא צועק, אדום משנאה, מעיף צלחות על הרצפה, מקיש בכפפותיו על השולחן:
בזמן שאני מרוויח בחו”ל, את מתעלמת בטבילה באנשים אחרים? ועכשיו רוצה לתלות אותי על הריסת הזה?
אהבה, אני מנסה להסביר
לך משם, איני רוצה לראותך! הוא דוחף אותי כך שהבטן נופלת על קצה השולחן החד, ואני נופלת.
אבי עוזב, לוקח את התיק שלו וחותך את הדלת בקול רם. על הרצפה מתפזרים טיפתדָּם אדומות, וכאבים חזקים באיזור הבטן מקדמים אותי לחפש חירום בטלפון. הרגשתי שהילד עומד לצאת לעולם.
כאשר הרופאים מגיעים, אני כבר מחזיקה בתהבתנו בתהבטחת. הילדה נרדמת רגועה, ללא בכי.
מה, האם תצא איתנו?
לא. קחו את הילדה, איני זקוקה לה.
למה?
קחו אותה מיד! הילדה הרסה לי את המשפחה! אולי מישהו יאהב אותה, אבל אני לא. הכל, קחו אותה, איני רוצה לראותה.
בלי שום משוא פנים, אני מוסרת את הילדה לרופא. בדקתי בבית, לא נמצא שום קרע, הלידה הייתה רגועה. אחרי שמספרת החירום עוזבת, אני מנקה, הולכת למקלחת ולמיטה.
הילדים אינם יודעים שהעברתי את בתהבטחתי. כל יום אני הולכת לבית הכנסת ומתפללת שהבת תגדל בריאה ותמצא משפחה. אני יודעת שלא אצליח לבד, איני רוצה לחוות שוב את עומס האמהות. רק משאלתי היא שאבי יחזור הביתה, אך הוא שוב נוסע לגרמניה, מדבר רק עם הבנים.
אפשר לומר שאני אשה משוגעת, אבל אני בוחרת בבעל ולא בילד. והאלוהים הוא השופט שלי.
חברים, אם ברצונכם לקרוא עוד סיפורים שלנו, כתבו תגובות ואל תשכחו לשים לייק. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
