כשראיתי את עצמי קטנה, כולם לְהִזְדַּמְנוּ שֶׁיש לי את העיניים של אבא. אפורות, כמו מִשְׁטַח הַיְאֹם כשְּהַשָּׁמַיִם מתכוננים לגשם. סבתא חִזְקָה שֶׁאני נוֹקֶה לוּ בְּתְמוּנוֹת הַתְּנוּחָה, שאף אצבעותיי זְכוֹנוֹת כָּמוֹהוֹ. במשך שנים ארוכות זה היה לי מספֵּק כי לא היה לי דבר אחר.
אבא נָעַר לְבַדִּי בגיל שבע. איני זוכרת מריבה, שום דרמה רק שהפסק לבוא. הוא לא היה נוכח במופעי בית הספר, לא ראה את השן שנפלה ממני בחג חנוכה, ולא שמע את דמעותיי כשאף אחד לא רצה לשבת איתי באוטובוס בטיול.
אמא דיברה בקצרה: “הוא לא הצליח להיות אב”. “זה לא אשמתך”. ואני, אם רק רציתי להאמין, חיבקתי בלב תחושה קטנה: “אולי אם הייתי אחרת הוא היה נשאר”.
עם הזמן למדתי לחיות בלעדיו. אבל הוא נִשׁאר בתוכי בכל שאלה אם הוא זוכר אותי, בכל פנטזיה שיום אחד יִדְפֹּק בַּדֶּלֶת ויאמר: “סליחה, חיפשתי אותך, התגעגעתי”. חלמתי על זה הרבה, אפילו אחרי שהייתי מבוגרת והכרזתי לכולם ש”העניין נסגר”. הוא לא נסגר. רק הסתתרתי מאחורי חיוך ציני.
יום אחד גורל לקח מנח לשלי. קיבלתי הודעה מדודתי בתל אביב: “ראיתי את אביך במוסך ביפו. אם תרצי, אני יכולה לתת לך כתובת”. המילה “כתובת” רִצְפְּנָה בִּי כמו קָלוּף. הוא עדיין היה קיים, לפחות במוחי.
נסעתי יומיים אחר כך ליפו. נכנסתי למוסך עם הלב במרפק. הוא עמד ליד רכבו, שיערו אפור, עייפות על פניו. ראיתי את קו מתאר פניו והגוף כולו נוקש בפחד, לא בכעס, אלא במשהו עמוק יותר בתקווה שנאבקה בחכמה.
בוקר טוב, שמי שירז הכרזתי. אני בתך.
הוא הביט בי, השתתק, ואז הסתכל למטה ונאנח.
שירז השם אומר לי משהו. היום הולדתך? שאל בחוסר עניין.
כן, היום. עניתי.
לא זכרתי. סליחה.
המילים שלו פגעו בי עמוק יותר מכל ביקורת. באותו רגע נפל כל משקל השנים, כל הסצנות שבראתי במוחי שבהן בכה, התנצל והבטיח לחפש אותי. הוא לא זכר אפילו שהיום זה היום שלי.
אמרתי לו בנימוס שאין דבר, שרק רציתי לראותו, שלא מצפה לשום דבר. יצאתי, ובית הלילה בְּדִמְעֵי, לבד, שקט כדי שלא ישמעו. לא בגלל האכזבה, אלא כי סוף סוף הבנתי שאין צורך להמתין יותר.
הפגישה לא הִבְיאָה שִׁלְמוּת, אבל הביאה משהו אחר סגירה פנימית, קבלה שֶׁלא ניתן לשחזר הכל. שלא כל אחד מוכן להסתכל בעיניים אל העבר.
כמה שבועות אחר כך שלחתי לו מכתב, בלי טענה, רק אמת: אני בוגרת, בניתי חיים בלי אבותי, לא אחזור לשאול או להתקשר, אבל מאחלת לו שָׁלוֹם. ואני גם מצאתי שלוֹמי.
היום, כשאני חושבת על אבא, לא מרגישה עוד חור פנוי בלב נותר רק צלקת שאינה מדממת. הבנתי שהערך שלי אינו תלוי אם מישהו זוכר אותי, ושגם אם הוא מעולם לא אהב, אני יכולה לאהוב את עצמי כמו שמגיעה לי.
לפעמים תופסת את עצמי מביטה בגבר מבוגר ברכבת החשמל ומתלבטת לרגע: “האם הוא גם השאיר מישהו?” ואז עולה תחושת שלווה שקטה, בוגרָה, ללא מרירות.
כי היום ההוא כמה כואב שהיה סגר את הדלתות שנשארו פתוחות משנים. ואין עוד אף אחד שמחכה מאחורין. לפניי חיי שלמים שלי, לא מבוססים על געגועים, אלא על הכוח שמצאתי בתוכי.
