כשהייתי קטנה, כולם אמרו שיש לי את עיניו של אבא. אפורות, כמו פני האגם כשעננים מתקרבים לשקוע בגשם. סבתא חזרנה על כך שאני נעה בדיוק כמוהו, אפילו האצבעות “כמו שלו”. במשך שנים רבות זה היה לי די. לא היה לי דבר אחר.
אבא נעלם כשהייתי בגיל שבע. אינני זוכרת ויכוחים, שום דרמה רק שהפסק לבוא. הוא לא היה שם במופעי בית הספר, לא ראה איך נפל לי שן בחג הסוכות, לא שמע את דמעותיי כשאף אחד לא רצה לשבת איתי באוטובוס בטיול.
אמא לא דיברה רעה. היא אמרה בקצרה: הוא לא ידע להיות אבא, אבל זה לא אשמתך. ולמרות שרציתי להאמין, בלבי חיה מחשבה קטנה אחת: אולי אילו הייתי שונה הוא היה נשאר.
עם השנים למדתי לחיות בלעדיו. אבל הוא היה שם, בתוכי. בכל שאלה אם הוא זוכר אותי. בכל פנטזיה שאולי יגע בדלת ויבוא ויאמר: סליחה, חיפשתי אותך, מתגעגעתי.
חלמתי על זה שנים, אפילו כאשר כבר הייתי בוגרת וקבעתי לכולם: הדבר סגור. הוא לא היה. רק למדתתי להסתיר כאב מאחורי חיוך ציני.
עד שהיום ההוא… גורל החליט בשבילי. קיבלתי הודעה מהדודה שלי, שמתגוררת בעיר אחרת. כתבה: ראיתי את אבא שלך. הוא עובד במוסך בחיפה. אם תרצי, אשאיר לך כתובת. קראתי את המילים כאילו הייתי תחת קסם. כתובת היא קיימת. הוא קיים.
נסעתי לשם כמה ימים לאחר מכן. נכנסתי למוסך עם הלב צנוח בגרון. הוא עמד ליד רכב, זקן, עייף. ראיתי את קו פניו והגוף שלי נמתח בפחד לא מקנאה, אלא ממשהו עמוק יותר, תקווה שנלחמת בהיגיון.
בוקר טוב שמי צלילה אמרתי. אני בתו של אבא.
הביט בי בדממה. ואז הסתכל למטה ונאנח.
צלילה השם הזה מזכיר לי משהו היום הולדת שלך? שאל בחוסר עניין.
כן, היום. עניתי.
לא זכרתי. סליחה.
המילים האלו פגעו בי יותר מכל עלבון. השנייה שבה כל השנים נפלתי, אלפי סצנות בראשי שבהן הוא מתנצל, מחפש, אומר שהוא מחפש אותי. והוא אפילו לא זכר שהיום יום הולדתי.
ענהתי בנימוס שהכל בסדר, שרק רציתי לראות אותו, שלא מצפה לשום דבר. ואז יצאתי. לא בכיתי מיד, אבל בערב בכיתי לבד, בבית, בשקט כדי שאף אחד לא שישמע. ולא כי אכזבתי, אלא כי לבסוף הבנתי לא צריך עוד לחכות.
המפגש לא הביא לי נחת שהייתי מחפשת, אבל הביא משהו אחר סגירה. קבלה שקטה שהדבר לא ניתן לשחזור. שלא כל אחד מוכן להביט בעיניים של העבר.
כמה שבועות אחרי שלחתי לו מכתב. בלי תביעות, רק אמת. שהפכתי לבוגרת, שהצלחתי לבנות חיים בלי אותו חסר, שהרי לא אתקשר יותר ולא אחפש. אבל מאחל לו שלווה, כי גם לי סוף סוף יש שלווה משלי.
היום, כשאני חושבת על אבא, אינני מרגישה עוד את החלל במרכז. נותר רגש, אך הוא אינו מדמם. אני יודעת שהערך שלי איננו תלוי אם מישהו זוכר אותי. ואם הוא אף פעם לא אהב, עדיין אוכל לאהוב את עצמי כפי שמגיעה לי תמיד.
לפעמים נתפסת אני מתבוננת בגברים מבוגרים בתחתית החשמל, ושוקלת לרגע: “האם גם הוא השאיר מישהו מאחור?”. מיד נופלת השקט שקט בוגר, ללא מרירות.
היום ההוא למרות כאביו סגר את הדלתות שהיו פתוחות שנים. ואין עוד מישהו שממתין שם. לפניי עדיין חיים שלמים שלי. לא מורכבים מתשוקה, אלא מכוח שמצאתי בתוכי.
