לא אשכח לעולם את הלילה הקר של דצמבר ההוא, כשקראה לי בתי בדמעות. אמא, אני לא מחזיקה מעצמי אינני יודעת איך להתמודד, לא רוצה להיפרד מאבינר, אבל חייבת לעבוד תעזרי לי, בבקשה.
קול בתי היה שבור, כמו של מישהו שנפל על עצמו בפעם הראשונה והפחיד באמת. היא הייתה אם חד הורית בת עשרים ואחת, זה עתה נפרדה מבעל הילד. ניסתה לבנות לעצמה חיים חדשים, לסיים את הלימודים, למצוא עבודה אבל עם כל שבוע שהחל, תקוותיה נמסו מהר יותר מהשלג בחלון.
זוכרת איך הסתכלתי על הנכד המתמסר שישן במיטה. היה בן שנתיים רק, שערו בהיר, לחייך ורודות ונשימתו שלווה, כאילו עוד לא הבין כמה העולם של המבוגרים יכול להיות קשה.
לא היססתי לרגע. חיבקתי אותה, נשבעתי שהכל יהיה בסדר, שאקח על עצמי את טיפולו של אבינר כמיטב יכולתי. זה רק לזמן קצר, אמא. אני צריכה לאסוף את עצמי, לשים את הרגליים על הקרקע, לפרוש כנפיים. אחזור אליו ברגע שאסתיים.
הזמן שעבר מתחלף בחודשים, והחודשים הפכו לשנים. בשבועות הראשונים היא התקשרה כל יום סיפרה איך מתקדם בעבודה, שאלה אם אבינר כבר אומר מילים חדשות, אם אוכל בעצמו עם כף, אם ישן בתשומת לב. לפעמים בכתה אל הטלפון, ואני הרגעתי אותה שהנכד בריא ושאין לו מה לחסר.
עם הזמן השיחות נדדו, והשתקפות השתיקה הפכה להיות יותר שכיחה. אבינר גדל לנער חכם ורגיש. אני היא שלימדתי אותו צבעים, לקחתי אותו לגני הילדים, אחרי כן לתחרויות בית הספר הראשונות.
הוא היה קורא לי בלילות כשחלומותיו היו קשים, ובבוקר היה נוטף אל חיקי. הייתי עבורו הכול סבתא, אם שנייה, חברה. לא תהיתי אם עושה נכון או לא, ידעתי רק שאוהבת אותו עד כדי שהוא לכל דבר מוכן.
הבת שלחה כרטיסי ברכה בחגים, ביקרה אותנו כמה פעמים בשנה. לעתים הרגשתי מרחק, לפעמים חשתי צער. תמיד חזרה ואמרה שלא הייתה יכולה להתמודד בלעדיי, שהיום היא תחזיר לי את כל מה שנתנה.
חלפו שבע שנים. אבינר גדל, ואני תפסתי אותי לעיתים מתבוננת במצב שבו מה שהיה אמור להיות זמני הפך לחיינו הקבועים. בנוּינו יחד שגרות קריאת סיפורים בערב, אפיית עוגיות משותפת, טיולים ארוכים בפארק כל יום ראשון.
לפעמים כשהסתכלתי עליו הלב נתקע האם אמא שלו רואה אותו רק בסופי שבוע ובחופשות? אך חזרתי על עצמי: היא עושה זאת בשבילו, עובדת כדי להבטיח לו עתיד טוב יותר.
יום אחד קיבלתי טלפון פתאומי מהבת. קולה השתנה חזק, החלטי, כאילו סוף סוף מימשה את כל תוכניותיה.
אמא, אני מגיעה בסוף השבוע. חייבות לשבת ולדבר.
הרגשתי תחושת אינוחות, שלא ידעת איך לקרוא לה.
היא הגיעה בשבת בבוקר, נראתה אחרת בטוחה בעצמה, מטופחת, מביטה בעיניים מנצנצות.
אמא, אני רוצה לקחת את אבינר אליי. יש לי דירה משלי, עבודה טובה, ואני יכולה לדאוג לו לכל דבר.
הרגשתי כאב עמוק, כאילו מישהו שרף לי את הלב. ניסיתי לחייך, לומר שזה נהדר, שהגשמת חלומותיה, שאני גאה. בפנים היה כאב עצום.
אבינר, שעמד מאחורי הדלת והקשיב, הביט בי במבוכה.
סבתא, אני לא רוצה לעזוב.
ניסיתי להסביר לו שאמא אוהבת אותו מאוד, ושהוא צריך לבלות איתה יותר.
הבת הביט בי בקור הולך וגובר.
במשך השנים נתת לו להאמין שאת אם שלו. לקחת ממני את הילד, היא לחשה, ואז הסתירה מבטה.
המילים האלה נלכדות איתי עד היום, חוזרות לי בלילה כהד. רק רציתי לעזור, אהבתי אותו כמו בן שלי, ולא רציתי להחליף את בתי.
מתהפסת מחשבותיי האם יכלתי לנהוג אחרת? האם הייתי צריכה לחזור ליזום יותר, לתמוך בקשר ביניהן? אולי לא הייתי צריכה ליהנות כל כך מהרגעים עם הנכד, אלא להדגיש לו יותר שמי היא אמא שלו?
היום אבינר גר עם אמו. במפגשינו נדירים, אך כל פעם שהוא מגיע, הוא קופץ אל חיקי כאילו לא עבר זמן. כשדלתו נסגרת מאחוריו נשארת ריקנות שלא ניתן למלא באף דבר אחר.
פוקחת לחדרו על המדף עדיין עומד הרכב הקטן האהוב, מתחת לכרית מצאתי אימזמן ציור עם כתוב אוהב אותך, סבתא. יושבת שם בערבים, מחליקה אצבעות על הספרים הצבעוניים, שומעת את צחוקו הדוקולי.
הבת מתקשרת פחות וכתובותיה קצורות ועסקיות. כששואלת איך הולך, היא משיבה שהכל בסדר, אך בקולה מרגיש מרחק, כאילו איננו עוד קרובים כמו פעם. לפעמים רואה אותה מהחלון כשמביאה את אבינר נראית עייפה, אך שמחה. מנסה להאמין שהיא קיבלה החלטה נכונה, שהנכד סוףסוף יש לו אמא לצידו.
בלילות מתעוררת עם תחושת חרטה ושאלות: האם באמת פגעתי? אולי הייתי צריכה להיאבק יותר, לדבר, לדרוש פגישה או אולי מה שעשיתי הוא הקשה ביותר לאפשר להם לעזוב, לקבל שהעולם שלהם הוא שלהם, ושאני אשאר רק בזיכרון של תחילת דרכם.
דבר אחד בטוח אהבתי לאבינר לעולם לא תדע לכבות. אחכה תמיד עד שיבא לדפדף בפתחי, יספר על שמחותיו ודאגותיו, וישכב על ברכיי כמו פעם.
ולמרות שלא יודעת אם בתי תסלח לי, אם נוכל לחזור להיות קרובות כמו בעבר, אני בטוחה שיום אחד תבין כמה הלב שלי נתן, בניסיון להציל את שניהם מהבדידות.
לפעמים האהבה הגדולה ביותר היא להותר ולשחרר, אפילו כשזה כואב יותר מכל.
