מרינה, אל תתביישי! על מי את מתכננת להתחתן?! קראה אמא, מתקנת את שמלת השחר שלך.
תסבירי לי, לפחות, מה לא מרוצה בך ביוסף? נפלתי משיקוליהן של דמעותיה.
איך כך? אמא שלו עובדת במרקחת, נובחת על כולם. אביו נעלם לא נודע, ובצעירותו רק שתה ויצא לשוטט.
סבא שלנו גם שתה והקפיץ את סבתא בכפר. ומה מזה?
סבא שלך היה אדם מכובד בכפר, ידוע לכולם.
אבל סבתא לא חשה בטוב. אני זוכרת, כשהייתי קטנה, היא פחדה ממנו. ובך וביוסף, אמא, הכול יהיה בסדר. אל תשפטי אנשים לפי הוריהם.
ברגע שהילדים יבואו, תביני! אמרה אמא בלב מלא, ואני נשפתי לרווחה.
החיים לא יהיו קלים אם אמא לא תשנה את דעתה על יוסף.
למרבה המזל, אנו עם יוסף ערכנו חתונה שמחה והקמנו משפחה משותפת. לבסוף, לביתו של יוסף בכפר שילת קיבל ירושה מבעלי הבית סבו וסבתו, של האב שנעלם באיודע.
יוסף שיפץ את הבית לאטלאט, וכעבור זמן קצר הפך אותו לאחוזה מודרנית עם כל הנוחות מה שאני קוראת היום “וילה”. כך ראיתי כמה יופי יש בבעלי, ובמה שאמא שלי טענה עליו.
שנה אחרי החתונה נולד לנו בן, אדם. ארבע שנים מאוחר יותר נולדה לנו בת, ציפורה. אך ברגע שהילדים חלו או גרמו לבלגן, הופיעה אמא מיד עם מרמוריה המוכר: הילדים הקטנים בעיות קטנות! יגדלו, יותירו לכם מורשת!
הייתי מנסה להתעלם מהאשמותיה של אמא, שהפכה למנהלת קבועה של תלונה. לבסוף, הילדה נישאה בלי קבלת האישור שלנו.
אמא היא אדם שאוהב שהכל יעשה לפי רצונה, אבל אחרי זמן מה נרגעה לבחירתנו וקבלה שהייתי בטוחה שבסופו של דבר היא תראה שהייתי צודקת. היא אף לא הייתה מוכנה לומר בקול רם שהייתה טועה זה היה בלתי אפשרי.
בכל זאת, לעיתים פחדתי מהביגפרובלמס של הדורות הקודמים, שכביכול נגרמים מבגרות הילדים.
הילדים גדלו. בן שלנו סיים כיתה י”א ויצא אל עולם המבוגרים. הוא קיבל מקום באוניברסיטה היוקרתית בתל אביב, מרחק של מאה שלושים ושלוש קילומטרים מהקיבוץ שלנו.
ללב אם, המרחק הזה היה כמו בין הארץ למרצדור מרחק עצום!
ארבע הלילות הראשונות לא ישנתי, תוהה מה יקרה אם מישהו יפגע בו, אם יראה לו קושי, אם העיר תשפיע עליו.
בהתחלה הוא גר בדירת סטודנטים שהייתה מוזרה לכפריים, ואז החלטתי לשכנע את יוסף לשכור לו דירה בתל אביב. הוא החליט לשלם חלק מהשכירות ולעבוד במקצועות חציזמניים באינטרנט.
כל סופ”ש הלכתי לתל אביב לבקר אותו, לעזור, לנקות, לבשל. למרות זאת, דירתו הייתה נקייה משונה.
בבית, הוא היה מסודר בחדרו, אך בבית הקיבוץ הוא היה מבלבל, אוכליו היו מרק קציצות או תבשילים בתבנית.
בקרוב, ההתנהלות שלי הפכה למעמסה על יוסף.
מרינה! מספיק ללבוש את יוסף סביב עצמך! תני לו לנשום! קרא יוסף ברצינות מופרזת, צוחק ובו בזמן מאיים.
בהמשך, נאלצתי לקבל שמו של יוסף ולתת לו מקום בחיים שלו, אבל זה לא היה בשורה טובה.
יום אחד קיבלתי שיחת קבלה מהפקולטה: הבן שלכם מפספס שיעורים ונמצא על סף פיטורים! תוקפתי הלכתי לתל אביב, יוסף לא הצליח לעצור אותי הפכתי למכונה.
הבן לא היה מצפה לביקורי, ולכן לא הספיק להסביר את סיבת היעדרויותיו.
הסיבה הייתה בחורה בשם חנה בחורה יפה, שנראתה כזוהר של מלאך.
זה היה בעייתי, שכן חנה גרה עם תינוק של שנה בשם מיכאל.
הבנתי שמדובר בתוכנית של חנה למפת את יוסף ולחתן אותו.
הייתי מודרנית, אבל לא סיכמתי שהבן יתחתן בגיל כזה ויהיה אחראי לילד בחור של עשרים. איך היא חיממה תינוק?
שאלתי חנה: אתה מתכוונת להתחתן?
כן, וללא ויכוח ענה יוסף בחוזקה.
מה מביא אותך למהירות הזאת? שאלתי.
אם לא נחתן, יקחו את מיכאל למוסד הסבירה חנה בקול רועד.
למה ייקחו את הילד? שאל יוסף בחומרה.
בגלל שאמו של מיכאל מתה בכלא, קיבלה ללב בעיות לב חנה ניסתה להדגיש זאת.
אחר כך יוסף קרא לי אמא, אני לא חייב להסביר את זה לך!.
הגענו להסיק שהילד אינו אשמה של אף אחד, כולל חנה.
לבסוף, חנה סיפרה על חייה המסובכים: האם שלה נכנסה לכלא אחרי תאונה במעגל חציית משטרה, אביה חזר הביתה והתחתן שוב, והקשר המשפחתי נחתם.
היא חוותה תסכול וצער, והיינו עומדים לצידיה.
במהלך השיחה, יוסף, חנה, ובנתי שהדבר הכי חשוב הוא לשמור על המשפחה ולתמוך זה בזה.
החלטנו לקחת את מיכאל לטיפול, ולפתוח את הלב לבקשתו של חנה.
החלק של הילדים היה קונספט קריטי הם יזכו לחיי קהילה, אהבה ותמיכה.
במהלך ארוחת ערב, חנה נענעה: סליחה, אני לא רציתי להכביד עליכם.
יוסף חייך ואמר: הילד אינו זר, הוא חלק מהמשפחה שלנו.
כשהגענו למסקנה של קביעת אפוטרופסות על מיכאל, אינטרקציה של המשפחה נראתה כהזדמנות ללמד על חמלה ופרשנות.
החברה שלנו תומכת בטיפוח ילדים ללא הורים, והאהבה שלנו למיכאל הפכה לחלק בלתי נפרד מהקיום שלנו.
אמא המשיכה ללחוץ, אך עכשיו בחיבוק חם על מיכאל מרינה, מה אתה עושה? למה הילד הזה כאן?.
כעת אני מבינה שהחיים מלמדים: אל נמשוך שיפוטים מהעבר, אל נשפט אדם לפי היסטוריה של הוריו, אלא לפי לבו ומעשיו.
כך נזכרים כולנו שהכי חשוב הוא לאהוב, לתמוך ולהתמודד יחד עם הקשיים, כדי שהדור הבא יגדל בחסד ובחכמה.
