כשהייתי קטנה, כולם אומרים שיש לי את העיניים שלו אפורות, כמו פני האגם כשהשמים מתכוונים לגשם. הסבתא חוזרת על כך שכל תנועותי דומות לאלו שלו, ואפילו האצבעות «כשלו». במשך שנים זה מספיק לי, כי אין לי עוד דבר לומר.
האב עוזב כשאני בת שבע. אינני זוכרת מריבה או תסריט דרמטי הוא פשוט מפסיק לבוא. הוא לא נוכח בהצגות הבית ספר, לא רואה אותי משחררת שן בחנוכה, ולא שומע את הדמעות כשאף אחד לא רוצה לשבת איתי באוטובוס בטיול.
אמא אומרת בקיצור: «הוא לא ידע להיות אב. זה לא אשמתך». ואני מנסה להאמין, אבל בלב נשארת מחשבה קטנה: «אולי אם הייתי אחרת הוא היה נשאר».
עם הזמן לומדת לחיות בלעדיו, אך הוא עדיין בחיי. הוא קיים בפנים, בכל שאלה אם הוא זוכר אותי, בכל פנטזיה שאולי יגיע יום ויקלף בדלת ויבקש סליחה: «סליחה, חיפשתי אותך, התגעגעתי».
חולמת על זה הרבה, אפילו כשגדולה ומודעת לכולם: «הנושא נסגר». האמת היא שהכאב מתחבא מאחורי חיוך ציני.
יום אחד, גורל מתערבב. מקבלת הודעה מהבן דוד שמתגורר בחיפה: «ראיתי את אביך. הוא עובד במוסך. אם תרצי, אוכל לתת לך את הכתובת». המילים קלטות אותי כמו היפנוזה. כתובת היא קיימת. הוא קיים.
בכמה ימים מגיעה אל המוסך ברמת גן. נכנסת עם הלב צמוד לגרון. הוא עומד ליד רכב, שןו לבן, עייף. רואה את קווי הפנים שלו ומתפשטת תחושת אימה, לא מכעס אלא מציפייה עמוקה, משאלת תקווה שמאבקת עם ההגיון.
בוקר טוב, שמי אביטל אני בתך. אומרת.
הוא מביט, שותק, ואז מפנה מבט ונהנה.
אביטל שם מוכר היום הולדתך? שואל ברוגע.
כן, חוגגת. משיבה.
לא זיכרתי, סליחה.
המילים חודרות אותי חזק יותר מכל פגיעה. כל השנים של ההמתנה, אלפי תסריטים בראש שבהם הוא בוכה, מתנצל, מחפש אותי והוא לא זוכר אפילו שהיום זה יום הולדתי.
אני משיבה בנימוס, מסבירה שמדובר רק במפגש, בלי ציפיות, ואז יוצאת. אין לי דמעות מיד, אבל בערב, לבדי, בבית, מבטלת את הדמעות בשקט, לא מתוך תסכול אלא כי סוף סוף אני יודעת שלא צריך לחכות יותר.
המפגש לא מביא את ההקלה שחיפשתי, אבל הוא מביא סוג של סגירה קבלה שקטה שאין אפשרות לשחזר הכל. שלא כולם מוכנים להביט בעיניים אל העבר.
כמה שבועות אחרי זה, כותבת לו מכתב בלי תלונה, רק אמת: אני בוגרת, בניתי חיים בלי הוא, לא אתקשר יותר ולא אחפש, אלא מאחלת לו שלווה, כי גם לי יש עכשיו שלווה.
היום, כשחושבת על האבא, אין עוד חור בצד הפנים, רק צלקת שלא מדממת. הבנתי שהערך שלי איננו תלוי בזיכרונו של מישהו, ושאם אף פעם לא אהב אותי אני יכולה לאהוב את עצמי כפי שמגיעה לי.
לפעמים תופסת את עצמי מתבוננת בגברים מבוגרים ברכבת החשמל, ושאלתי ברגע האם גם הם עזבו מישהו?. מיד מגיע שלווה שקטה, בת בגרות, ללא מרירות.
היום ההוא, למרות שהייתה כואבת, סגר את הדלתות שהשארתי פתוחות שנים רבות. אין עוד מישהו שמחכה שם, והחיים שלפני שלי מפוארים, לא נבנו על ציפייה אלא על הכוח שמצאתי בתוכי.
