מאיר, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו לא יהיו לנו ילדים. והנה
מאיר, תראה! נעצרתי בריח השער, לא מצליחה להאמין למראה העיניים.
הוא כנסת ברגליו הקטנות, מתכופף תחת משקל דליי דגים. הקרירות של בוקר אוגוסט חודרת לעצם, אבל מה שראיתי על הספסל גרם לי לשכוח את הקור.
מה שם? שם את הדלי והקריב אליי.
על הספסל הישן שליד הגדר עמדה סל קשקשת. בפנים, עטופה במסגרת ישנה, שכבה תינוק.
עיניו החומות הגדולות נצצו אליי בלי פחד, בלי סקרנות, רק מביטים.
אלוהים, נשף מאיר, מאיפה הוא נלקח?
נגעתי ברך השחורה בעדינות. הילד לא תזז, לא בכה רק רטט קלה.
בכף ידו הקטנה היה לחוץ פתק. פתחתי ברגישות וקראתי:
«אנא, עזרו לו. אני לא יכולה. סליחה».
צריך להתקשר למשטרה, חייך מאיר, משפשף את מצחו. ולדווח למועצה.
אבל כבר חיבקתי את הילד בזרועותיי, חיבקתי אותו אליי. מריח מהוא אבק דרכים ושיער שלא נוקה. חולצתו הייתה מוכתמת, אך נקייה.
אורה, הביט מאיר בי בחשש, לא נוכל פשוט לקחת אותו.
נוכל, פניתי אליו בעיניים. מאיר, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו לא יהיו לנו ילדים. והנה
אבל החוק, המסמכים ההורים אולי יופיעו, טען הוא.
נודדתי בראשי: לא יופיעו. הרגשתי זאת.
פתאום הילד חייך בחיוך רחב, כאילו מבין את שיחתנו. וזה היה מספיק. בעזרת מכרים ארגנו חיזוק וכתיבת מסמכים. 1993 היה שנה קשה.
בשבוע הראשון שמנו לב למקרים מוזרים. הילד, שקראתי לו אלון, לא הגיב לצלילים. בתחילה חשבנו שהוא רק שקוע במחשבות.
אבל כשהטרקטור של השכן רועם מחוץ לחלון, ואלון לא תזז, הלב נקרע.
מאיר, הוא לא שומע, לחשתי בערב, מניחה אותו במרצד שיצא מגניון של אחי.
הוא הביט בעצב באש בבתים, ואז נאנח: נלך לרופא במושב קיבוץ רמת ישי, לד”ר יוסף.
הרופא examined את אלון והרים ידיים: חרשת מולדת, מלאה. ניתוח? לא תדמיינו זה לא המקרה.
בכי כל הדרך הביתה. מאיר שתק, לוחץ על ההגה עד שהאצבעות הריככו. כשאלון נרדם, הוא שלף מבקבוק מארון.
מאיר, אולי עדיף שלא
לא, הוא שפך חצי כוס ושתה במכה אחת. לא נוותר.
למי?
לו. לא נמסור למישהו, אמר בחוזק. אנחנו נדאג בעצמנו.
אבל איך? איך נלמד אותו? איך
מאיר קטע: אם צריך את תלמדי. את מורה, תמצאי פתרון.
הבלילה לא סגרתי עיניים. חקרתי את התקרה וחשבתי: איך ללמד ילד שלא שומע? איך לתת לו כל מה שהוא צריך?
בבוקר הבא הבנתי שהוא בעל עיניים, ידיים ולב. אם יש אלו, יש גם כל מה שצריך.
היום הבא לקחתי פנקס והתחלתי לתכנן. לחפש ספרות, להמציא איך ללמד בלי קולות. מהרגע ההוא חיינו נקרו לשנות.
קיץ, אלון הגיע לגיל עשר. הוא ישב ליד החלון וצייר חמניות. באלבומו הן לא רק פרחים הן רוקדות, מסובבות בתנועתן המיוחדת.
מאיר, תסתכלי, נגעתי במאיר כשנכנסתי לחדר.
שוב צהוב. היום הוא שמח.
במהלך השנים למדנו להבין זה את זה. תחילה לימדתי אותו דקיטלוגיה אלף אצבעות, אחרי זה שפת סימנים.
מאיר למד לאט, אך המילים החשובות בן, אוהב, גאווה למד לפני זמן רב.
לא הייתה לנו בית ספר לילדים כאלה, ולכן לימדתי אותו בעצמי. הוא קרא מהר: אלף, התנועות, המילים. והוא כבר ידע לחשב.
אבל המרכז הוא צייר. יוצר על כל משטח. תחילה על זכוכית מזוגגת, אחר כך על הלוח שהכין מאיר במיוחד עבורו, ולבסוף צבעים על נייר ובד.
הזמנתי צבעים מהעיר דרך הדואר, חיסכתי על עצמי כדי שיהיו לו חומרים טובים.
שוב שקרן שלך מצייר משהו? קרא סמואל השכן, מביט דרך הגדר. מה לו יש?
ומה אתה עושה במקום לצעוק? השיב מאיר, מרים ראשו מהגינה.
החיים בכפר לא היו קלים. הם לא הבינו אותנו. לעגו באלון, קראו לו שמות קשים, במיוחד הילדים.
יום אחד הוא חזר הביתה עם חולצה קרועה ופצע על הלחי. הוא הצביע לי בפנים מי עשה זאת קולקה, בנו של ראש הכפר.
בכיתי, מטפלת בפצע. אלון ניגב את דמעותיי באצבעותיו וחייך: אל תדאגי, הכל בסדר.
בערב מאיר יצא, חזר מאוחר, לא אמר דבר, אבל היה לו חן כחול בראשתו. אחרי המקרה הזה אף אחד לא נגע עוד באלון.
בגיל ההתבגרות הציורים השתינו. התפתח סגנון משלו מוזר, כאילו הגיע מעולם אחר. הוא צייר עולם ללא קולות, אבל בעבודותיו הייתה עומק שמקפץ את הנשמה. כל קירות הבית תולבו בציוריו.
אחת הימים הגיעה ועדה מהאזור לבדוק איך אני מלמדת בבית. אישה מבוגרת פנים קפדניות נכנסה, ראתה את הציורים ונשארה שותקנית.
מי צייר את אלה? שאלה בלחש.
בני, עניתי בגאווה.
תציגו אותם למומחים, היא הורידה משקפיים. הילד שלכם יש לו מתנה אמיתית.
אבל פחדנו. העולם שבחוץ נראה עצום ומסוכן לאלון. איך הוא יתמודד בלי אותנו, בלי הסימנים המוכרים?
נצא, לחצתי, אספתי את חפציו. זה תערוכת אמנים במחוז, הוא צריך להציג.
אלון היה בן שבעה עשרה, גבוה, רזה, עם אצבעות ארוכות ומבט קפדני שמצפה לכל דבר. הוא טין בראשו להחליף עםי היה אין תועלת.
בואו תערוכה, הציגו את יצירותיו בפינה הרחוקה ביותר. חמש תמונות קטנות שדות, ציפורים, ידיים שמחזיקות שמש. אנשים עברו, הביטו, אך לא נעצרו.
פתאום נבנתה אישה זקנה עם גב זקוף וביט חודר. היא עמדת לפני הציורים, לא זזה, ואז פנתה אלי:
אלה שלכם?
של בני, הנהון על אלון שנעמד ליד, ידיו חיבקו חזהו.
הוא לא שומע? שאלה, מבחינה איך אנחנו מתקשרים בידיים.
כן, מלידה.
היא הנהנה:
קוראים לי וירא סריבינוב, אני מגלריית אמנות בתל אביב. היצירה הזאת היא עצרה לנשום, מביטה בתמונה הקטנה של שקיעה על שדה. יש בה משהו שרבים מחפשים שנים. אני רוצה לקנות אותה.
אלון קפא, מביט בפנים שלי כשמתרגמת את דבריה במחוותיי המטלות. אצבעותיו רעדו, ובעיניים נצצו ספק.
אתם לא רציניים? קולם של הוודאיות של מקצוען שמכיר ערך האמנות.
אף פעם לא נדהמתי, דם על הלחיים. אנחנו אפילו לא חשבנו למכור. זה רק נשמתו על הקנבס.
היא הוציאה ארנק עור וספגה סכום בדיוק מה שמאיר הרוויח חצי שנה במפעל הנגרות שלו.
שבוע לאחר מכן חזרה, לקחה עבודה נוספת ידיים שמחזיקות שמש בוקר.
ובסתיו של אותו שנה, שליח הביא מכתב:
ביצירות של בנכם יש יושר נדיר, הבנה של עומק בלי מילים. זה מה שאמני האמת מחפשים היום.
הבירה קיבלה אותנו ברחובות אפורים ובעיניים קרות. הגלרייה הייתה חדר קטן במבנה ישן בפרושייה. אך יומיום הגיעו מבקרים עם מבטים מדויקים.
הם בחנו את הציורים, דנו בקומפוזיציה ובצבעים. אלון עמד בצד, מתבונן בתנועות השפתיים, במחוות.
למרות שאינו שומע מילים, הבעות הפנים מדברות בעד עצמן יש כאן משהו מיוחד.
החלו מענקים, התמחות, פרסומים במגזינים. קראו לו הצייר של השקט. יצירותיו קריאות של נשמה ללא קול מצאו חן בלב כל צופה.
שלוש שנים עברו. מאיר בכה בעיניים, מגיד את בנו לתערוכה האישית שלו. ניסיתי להחזיק מעמד, אך הכל רועם בתוכי.
הילד שלנו גדל, בלי אותנו. אך הוא חזר. ביום שמשי הגיע אל הדלת עם זר פרחי שדה. חיבק אותנו, לקח אותנו בידיו והוביל אותנו ברחבי הכפר, דרך מבטיהם של תושבים, אל השדה הרחוק.
שם ניצב בית חדש, לבן, עם מרפסת וחלונות ענקיים. הכפר נודע למי בונה שם, אבל אף אחד לא ידע מי הוא.
מה זה? לחשתי, אי מאמינה למראה.
אלון חייך והוציא מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, סדנה, ספריות, רהיטים חדשים.
בן, מאיר הסתכל סביבו תדהמה, זה הבית שלך?
אלון הניד בראשו והראה באותיות ידיים: שלנו.
אחר כך נעמד על המרפסת, והראה לנו קיר גדול שבו תלויה תמונה ענקית: סל ליד השער, אשה עם פנים זוהרות מחזיקה תינוק, ומעליהם כתב במגע ידה: תודה, אמא. נדהמתי, לא יכלתי לזוז. דמעות זלגו, אך לא נגבתי.
מאיר, שתמיד שמר רוגע, פסע לפנינו וחיבק את בנו בחוזקה עד שהוא כמעט נפל. אלון השיב בחיבוק, ואז שלח לי את ידו. שלושה עומדים יחד בשדה, ליד הבית החדש.
היום ציוריו של אלון תלוים בגלריות המובילות בעולם. הוא הקים בית ספר לילדים חירשים במרכז המחוז ומממן תכניות תמיכה.
הכפר גאה בו אלון שלנו, ששומע בלב. ואנחנו, מאיר ואני, גרים באותו הבית הלבן. בבוקר אני יוצאת למרפסת עם כוס תה, מביטה בתמונה על הקיר.
לפעמים תוהה מה היה קורה אם בבוקר ההוא של אוגוסט לא הלכנו? אם לא ראיתי אותו? אם פחדתי?
אלון גר בעיר, בדירה גדולה, אך בכל סוף שבוע חוזר הביתה, מחבק אותי וכל הספקות נעלמים. הוא אף פעם לא ישמע את קולי, אך הוא יודע כל מילה.
הוא לא ישמע מוזיקה, אבל יוצר משלו מצבעים וקווים. כשאני רואה את החיוך המלא שלו, מבינה לפעמים הרגעים החשובים בחיים קורים בדממת מוחלטת.
