מישל, אנחנו מחכים חמש שנים. חמש. הרופאים אומרים לא יהיה לנו ילדים. ואז
מישל, תסתכלי! נעצרתי ליד השער, לא מאמינה למה שעיניי רואות.
האיש נכנס בקושי, מתכופף תחת משקל דלי מלא דגים. הקור של תחילת יולי חודר לעצמות, אבל מה שראיתי על הספסל גרם לי לשכוח מהקור.
מה זה? מיכאל חיזק את הדלי והגיע אלי.
על ספסל ישן ליד חומת הגדר עמד סל מקופל. בפנים, עטוף בחיתול שחום, שוכב תינוק.
עיני שלו הגדולות והחומות הביטו ישירות אליי בלי פחד, בלי סקרנות, רק מביטות.
אלוהים, נשף מיכאל, מאיפה הוא נלקח?
בעדינות עברתי אצבע על שיערו הכהה. הילד לא זז, לא בכה רק גרד.
בכף ידו הקטנה היה דחוס דף נייר. פתחתי אותו בזהירות וקראתי את ההודעה:
«בבקשה, תעזרו לו. אני לא יכולה. סליחה».
צריך להתקשר למשטרה, חנן מיכאל, משייף במצח. ולדווח למועצה המקומית.
אבל כבר הרמתי את התינוק לחיקי. מריח היה אבק דרכים ושיער לא רזה. החולצה הייתה מושחרת, אבל נקייה.
ג’וליה, מישל מביט בי בחשש, לא נוכל לקחת אותו כך.
נוכל, אמרתי במבט. מישל, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. ואז
אבל החוק, המסמכים ההורים יכולים לבוא, טען הוא.
הנה רגזתי בראשי: לא יגיעו. מרגיש שלא יגיעו.
בפתאום הילד חייך בחיוך רחב, כאילו מבין את השיחה שלנו. וזה היה מספיק. דרך מכרים סידרנו אומנה והמסמכים. שנת 1993 הייתה קשה.
בשבוע הראשון שמנו לב לדברים מוזרים. הילד, שקראתי לו נועם, לא הגיב לצלילים. בתחילה חשבנו שהוא רק שקול, מרוכז.
אבל כשהטרקטור של השכן רמד ליד החלון, ונועם לא זז כלל, הלב נלחץ.
מישל, הוא לא שומע, לחשתי בערב, כשסידרתי אותו במיטת נדנדה ישנה שקיבלתי מאחיי.
המכה ארוכת זמן במבט על האש במזגן, ואז הוא נאנח: נלך לרופא בחולון, לד”ר יעקב.
הרופא בחן את נועם והרים ידיו: נכות שמיעתית מולדת, מלאה. לא תצפו לניתוח זה לא המקרה.
בכל הדרך הביתה בכיתי. מיכאל שתק, לוחץ על ההגה עד שהאצבעות הלבנות. כשנועם נרדם, הוא הוציא מבקבוק מהארון.
מישל, אולי לא כדאי
לא, הוא שפך חצי כוס ושתה בקצב מהיר. לא נוותר.
למי?
לו. לא נשלח למישהו אחר, אמר בחוזק. נדאג בעצמנו.
אבל איך? איך נלמד אותו? איך
מיכאל קטע אותי בתנועה:
אם צריך תלמדי. את מורה. תמצאי פתרון.
באותו לילה לא סגרתי עין. שמתי לב לתקרה וחשבתי:
איך ללמד ילד שלא שומע? איך לתת לו את כל מה שצריך?
עם זריחה התבוננתי: יש לו עיניים, ידיים, לב. אם יש את כל אלה, יש לו את כל מה שצריך.
למחרת פתיתי מחברת והתחלתי להכין תוכנית. לחפש ספרות ולמצוא דרכי לימוד ללא צלילים. משם חיי השתנו לנצח.
בקיץ נועם חגג עשר. הוא ישב ליד החלון וצייר חמניות. באלבומו לא היו רק פרחים הן רקדו, סובבו במעגל של ריקוד ייחודי.
מישל, תסתכלי, נגעתי במיכאל כשנכנסתי לחדר.
שוב צהוב. היום הוא שמח.
בשנים האלו למדנו להבין אחד את השני. תחילה למדתי דרכת אצבעות אלפבית בעזרת האצבעות, אחר כך שפת סימנים.
מיכאל למד לאט, אבל מילים חשובות בן, אוהב, גאווה תפסו אותו מוקדם.
לא הייתה לנו בית ספר לילדים עם נכות שמיעה, ולכן עברתי איתו את כל הקורס בעצמי. הוא למד לקרוא במהירות: הא”ב, הצלילים, מילים, ולספור אפילו מהר יותר.
אבל העיקר הוא צייר. על כל משטח שנפגש בחלקו. תחילה על זכוכית מזוגגת. אחר כך על לוח שחלק מהקיר ריסס מיכאל במיוחד עבורו. מאוחר יותר בצבעים על נייר ובד.
צבעים הזמנתי מהעיר בתכתובת, חוסכת לעצמי, כדי שלנער יהיו חומרים טובים.
שוב המשוגע שלכם מצייר משהו? קרא שכן שמואל, מבטיח דרך החומה. מה הוא עושה?
ומה אתה עושה, שמואל? חוץ מלהזיז לשון? מיכאל השיב, מרים גבה.
הקשר עם הכפריים לא היה קל. הם לא הבינו אותנו. לעיתים הוציאו על נועם חיסוך, קראו לו שם רע. במיוחד הילדים.
יום אחד הוא חזר הביתה עם חולצה קרועה ופצע על הלחי. באם שקט הראה לי מי עשה זאת קפלי, בנו של ראש הכפר.
בכיתי וטיפלתי בפצע. נועם נגב את דמעותיי באצבעותיו וחייך: אין צורך לדאוג, הכול יהיה בסדר.
בערב מיכאל יצא לעבודה וחזר מאוחר, שותק, אך היה לו חבורת כחול מתחת לעין. אחרי המקרה אף אחד לא נגע יותר בנועם.
בגיל ההתבגרות הציורים שלו השתנו. הוא פיתח סגנון משלו מוזר, כאילו הגיע מעולם אחר. הוא צייר עולם ללא צלילים, אך לכל יצירה הייתה עומק שמחיר נשימה. כל קירות הבית נעטפו בציוריו.
פעם אחת באו מבקרי מחוז לבדוק את הלימודים הביתיים שלי. אישה זקנה בעלת הבעה קפדנית נכנסה לבית, ראתה את הציורים וקפאה.
מי צייר את זה? שאלה בקול רך.
בני, עניתי בגאווה.
צריך להראות זאת למומחים, היא הורידה משקפיים. בניך יש לו כשרון אמיתי.
אבל חששנו. העולם מחוץ לכפר היה גדול ומסוכן לנועם. איך יתקיים בלי אותנו, בלי סימנים ותגובות יד?
נלך, דחפתי, אספתי את חפציו. זה תערוכת אמנים במחוז. אתה צריך להציג את יצירותיך.
נועם היה בן שבעה עשר. גבוה, רזה, עם אצבעות ארוכות ומבט קשוב שחושב לראות כל דבר. הוא הנהן בחוסר רצון להיאבק היה לשווא.
בתערוכה הציבו את יצירותיו בפינה המרוחקת ביותר. חמש תמונות קטנות שדות, ציפורים, ידיים שמחזיקות שמש. אנשים עברו, הניפו מבטים, אך לא עצרו.
ואז הגיעה היא אישה אפורה עם גב זקוף ועיניים חדות. היא נעמדה מול הציורים זמן רב, ולא זזה. ברגע פתאומי היא הפכה אליי:
אלו העבודות שלכם?
של בני, הצבעתי על נועם שעומד לצידי, כופף ידיו על חזהו.
הוא לא שומע? שאלה, מבחינה שכאשר ראינו את השפה שהשתמשנו.
כן, מהיום הראשון.
היא הנהנה:
קוראים לי וירה סרוג’בנה, אני מגלה של גלריית אמנות בתל אביב. העבודה הזאת היא עצרה לפני הציור הקטן של שקיעה על שדה. יש בה את מה שרבים מחפשים שנים. אני רוצה לקנות אותה.
נועם קפא, מביט בי בעוד שאני מתרגמת את דבריה בתנועות בלתי מדוייקות. אצבעותיו רעדו ובמבטו נראתה חוסר אמון.
אתם רציניים, לא מתכננים למכור? קולה נשמעה חד כמו מקצוען שמכיר ערך אמנות.
אנחנו לא נשמתי, חום דם על לחיי. לא חשבנו על מכירה. זה רק נשמתו על הקנבוס.
היא שלפה ארנק עור וכתבה סכום אותו הסכום שמיכאל הרוויח חצי שנה בעבודת הנגר שלו.
בשבוע הבא חזרה, לקחה עבודה שנייה ידיים שמחזיקות שמש בוקר.
בסוף סתיו שליח הביא מעטפה:
ביצירות של בנכם יושרה נדירה. הבנה של עומק ללא מילים. זה מה שמעריצי האמנות האמיתיים מחפשים היום.
הבירה קיבלה אותנו ברחובות אפורים ובמבט קפדני. הגלריה הייתה חדר קטן בבניין ישן על השוליים. אך מדי יום הגיעו אנשים עם מבטים סקרנים.
הם הביטו בציורים, דיברו על הקומפוזיציה והצבעים. נועם נמשך מהצד, עוקב אחרי תנועות שפתיים ולתנועות ידיים.
למרות שלא שמע, הבעות הפנים דיברו בעבורו משהו מיוחד נוצר.
ואז התחילו מענקים, התמחות, פרסומים בעיתונים. קראו לו האמן של השקט. יצירותיו כצרחות ללא קול של נשמה נגעו בכל מי שראה אותן.
שלוש שנים עברו. מיכאל בכה כשפרד את בנו בתערוכה פרטית. ניסיתי להישאר ערנית, אך לבי רועם בחוץ.
הילד שלנו הפך למבוגר. בלי אותנו. אך הוא חזר. ביום שמשי הוא הופיע בפתח ביתנו עם זר פרחי בר. חיבק אותנו, תופף ידיים והוביל אותנו בשלום דרך הכפר אל שדה רחוק.
שם עמד בית לבן, חדש, מרפסת וגלאים גדולים. הכפר שמועות עליו מי הוא האיש העשיר שבונה שם, אך אף אחד לא ידע מי הבעלים.
מה זה? לחשתי, שלא האמנתי למראה עיניי.
נועם חייך והוציא מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, סדנה, מדפי ספרים, רהיטים חדשים.
בני, מיכאל הסתכל סביבו בתדהמה, זה הבית שלך?
נועם רפף בראשו והראה בתנועות: שלנו. שלכם ושלי.
לאחר מכן הראה אותנו לחצר, שם על קיר הבית התלהבה תמונה ענקית: סל ליד השער, אישה עם פנים קורנות מחזיקה תינוק, ובכיתוב תנועות מעליהם: תודה, אמא. נדהמתי, לא יכלתי לזוז. דמעות זלגו על לחיי, אך לא נגבתי אותן.
מיכאל, שתמיד היה שמר, קפץ קדימה והחבק את בננו עד שהקשה לו לנשום.
נועם חיבק אותו באותו האופן, ואז שלף את ידו אליי. אנחנו שלושה עמדנו במרכז השדה, ליד הבית החדש.
היום ציורי נועם מקשטים את הגלריות הטובות בעולם. הוא פתח בית ספר לילדים חירשים במרכז העיר ומממן תוכניות תמיכה.
הכפר גאה בו נועם שלנו, ששומע בלבו. ואנחנו עם מיכאל גרים באותו הבית הלבן. כל בוקר אני יוצאת לחצר עם כוס תה, מביטה בתמונה על הקיר.
לפעמים תוהה: מה היה קורה אם באותו בוקר של יולי לא היינו יורדים? אם לא ראיתי אותו? אם הפחד היה מנע אותי?
נועם גר בעיר, בדירה גדולה, אך חוזר לכל סוף שבוע הביתה. הוא מחבק אותי וכל ספק נעלם.
הוא לעולם לא ישמע את קולי, אבל הוא יודע כל מילה. הוא לא ישמע מוזיקה, אך יוצר שלו בצבעים ובקווים. והמבטים אל חיוכו המאושר מזכירים לי: לעיתים הרגעים החשובים בחיים מתרחשים בדממה מוחלטת.
החיים מלמדים אותנו שהאהבה והנחישות יכולים למלא כל חלל של שקט, ולצמוח באומץ שבו הלב מדבר יותר מכל קול.
