יומן, 27 ביוני 2026
כאשר הייתי ילד קטן, כולם אמרו לי שיש לי את עיניו אפורות, כשתמונת האגם כשלאט מתכסים עננים לפני הגשם. סבתי חזרה על זה שוב ושוב: «גם בתנועותיך יש משהו שלו, אפילו האצבעות שלך נראות כמוהו». זה היה די לי לשנים ארוכות, כי לא היה לי מה להוסיף.
אבי עזב כשהייתי שבע, בלי ויכוח, בלי דרמה הוא פשוט הפסיק לבוא. הוא לא היה נוכח במופעי בית הספר, לא ראה איך נפל לי שן בחג הפסח, ולא שמע את דמעותיי כשבבקרים של טיול לא רציתי לשבת לבדי באוטובוס.
אמא הייתה חכמה במילים: «הוא לא ידע איך להיות אבא, וזה לא אשמתך». רציתי להאמין, אך בלב נשארה מחשבה אחת קטנה: «אולי אם הייתי שונה, הוא היה נשאר».
עם הזמן למדתי לחיות בלי שלו. אך הוא נמשך אלי מבפנים בכל שאלה אם הוא זוכר אותי, בכל פנטזיה שהוא יפגע בפתח הדלת ויאמר: «סליחה, חיפשתי אותך, התגעגעתי». חלמתי על זה שנים, אפילו אחרי שהפכתי למבוגר והכרזתי לכולם שהנושא סגור. זה לא היה באמת סגור; רק הסתירתי כאב מחיוך ציני.
יום אחד גורל החליט למלא את הפער. קיבלתי הודעה משושלת, בת של דודה, מרמת-גן. היא כתבה: «ראיתי את אביך. הוא עובד במוסך בתל אביב. אם תרצה, אוכל לתת לך את הכתובת». המילים קפצו לי בעיניים כמו נרות חנוכה כתובת שהייתה קיימת, הוא היה קיים.
נסעתי לשם אחרי כמה ימים. נכנסתי למוסך עם לב מכוסה גרון. הוא עמד ליד רכב, שיערו אפור וקודמיו, עייף. ראיתי את פניו והרגשתי את הגוף שלי נמתח מפחד לא משנאה, אלא ממשהו עמוק יותר, תקווה שמאבקת עם השכל.
שלום, קוראים לי אלי אמרתי בקול רועד. אני הבן שלך.
הוא הביט בי בשקט, ואז הביט מתחת לעיניים ונאנח.
אלי שם מוכר לי. יש לך היום הולדת? שאל בעדר.
כן, יש לי.
לא הזכרתי. סליחה.
המילים שלו פגעו בי עמוק יותר מכל עלבון. ברגע ההוא נפל עליי כל משקולת השנים, כל הסצנות הראשיות במוחי שבהן הוא בוכה, מתנצל, מחפש אותי. והוא לא זוכר אפילו שהיום הוא יום הולדתי.
אמרתי לו במאמץ של נימוס שהכל בסדר, שרק רציתי לראותו, שלא מצפה דבר. והלכתי החוצה. לא בכה מיד, רק בערב, כשאני לבד בבית, בדממה, כדי שלא ישמעו. לא בגלל שבאכזבתי, אלא כי סוף סוף ידעתי שאין לי צורך לחכות יותר.
המפגש לא הביא לי את ההקלה שחיפשתי, אלא סוג של סגירה קבלה שקטה שהדבר אינו בר השגה, שלא כולם מוכנים להביט בעיניים של העבר.
כמה שבועות לאחר מכן שלחתי לו מכתב, ללא טענה, אך עם אמת: אני גדל, בניתי חיים ללאו, לא אחזיר לשאול, אבל מאחל לו שלווה, כי גם לי היא נמשכת.
היום, כשאני חושב על אבי, התחושה של החלל הפנימי נדלה. נותר רק צלקת שלא מדממת. הבנתי שהערך שלי איננו תלוי בזכירתו, שגם אם מעולם לא אהב אותי אני יכול לאהוב את עצמי, כמו שמגיע לי תמיד.
לפעמים, כשאני רואה גבר מבוגר בתחנת האוטובוס, אני תוהה לרגע: «האם גם הוא השאיר מישהו מאחורי?» ואז מתפשט שקט פנימי, בוגר, ללא מרירות.
היום ההוא, על אף הכאב, סגר את הדלתות שהשאיר פקח במשך השנים. אין עוד אף אחד שמחכה שם, והחיים שלפניי שלי לגמרי. אינם מבוססים על געגועים, אלא על הכוח שמצאתי בתוכי.
**לקח אישי:** הפחתת הציפיות מהעבר פותחת מקום לצמיחה פנימית, ומאפשרת לאהוב את עצמך בלי תלות באישור של אחרים.
