רבקה הצליחה להחליק אל מאחורי דלת האחסון ברגע שהמנעול הסתובב.
היא הדביקה את גב שקרה למדף עם חביות, מצאה את ידית הדלת מבפנים ושיחקה אותה כך שנשארה פגיעה ברוחב של אצבע בלבד.
היא נשמה בחוסר רושם, עם גרון חורר, וסגרה את פייה בכף ידה, כי במזדרכה היה שקט מוחלט וכל צליל היה מתפשט בכל הדירה.
הדלת הראשית נפתחה ברעש רך.
אבי הפיל קוצר נשימה, פסע אל חלל הכניסה. דרך הפתח הצר רבקה ראתה את ידיו: שני שקיות לבנות של מצרכים, עמוסות בחוזקה, חבלי הידיים נטועים באצבעותיו.
אמא! קרא. את בבית?
רבקה לחצה את כף ידה חזק יותר.
***
חמש שנים עברו על רבקה שנאלצה לחיות לבד. כשקולין נעלם פתאום כמו שלפעמים קורה למי שמשתיקה על כאביו הלב לא יכול היה לשאת יותר.
השנה הראשונה בלעדיו הייתה הקשה ביותר: לא האבל עצמו שבר אותה, היא ידעה להחזיק מעמד, אבל השקט בדירה הותיר אותה בתשישות קיצונית. קולין צחק מול הטלוויזיה עד שהצחוק שלו הרעיד את המטבח והיה ניתן לשמוע כל מילה.
באמבטיה הוא שר בקול רם, שינה מילים ומנגינות ללא בושה. עכשיו, אחרי שהדלת של האמבטיה ננעלה, לא נשמע ממנו דבר חוץ ממורד הצינור, והמורה הזה נשמע לרבקה כזעקת רעם.
בתה תמר ברחה מירושלים בימים הראשונים. היא נשארה שבועיים: ניקתה, בישלה, ובערב שכב על מיטת האם והייתה פשוט שם, בלי לדרוש שיחה. זה היה יקר מפז.
בנו, דניאל, לא חזר אף פעם, ולא במקביל ולא אחרי. עברו כבר אחת-עשר שנים מאז שנעלם, ורבקה כבר לא הסבירה בקול רם למה, למרות שהלב שלה היה שותה את אותה הפסקה שוב ושוב כמו תקליט חבוי.
הסיפור של עזיבתו היה כואב ומורכב, כמו כשאמת מוסתרת תחת המזרן זמן רב. דניאל היה בעייתי מאז הילדות: חד, מתפרץ, והתרפקותיו גרמו לפיצוצים על כל נושא.
בבית הספר הוא התמודד בקושי, בכיתה ו’, נתקע שנה שנייה והשלים אותה עם ציונים של שלוש דרך פקודות קשות. אחותו, תמר, הייתה ההפך המוחלט: רגועה, מצטיינת, והביאה ציוני חמש מכל שיעור.
דניאל כעס על אחותו, התנגד לתגובות, וקולין לעתים קרה מכעסו, למרות שניסה להישאר רגוע ככל האפשר.
כאשר לדניאל היה תשעה-עשר, שלח אותו קולין לקיץ לבית אמו, קשישה בשם מרגלית, בכפר בגליל. הוא חשב: תן לו לעבוד בשדה, להריח את האדמה, להתאוורר מרעש העיר.
מרגלית הייתה אישה ישירה עד קושי, לא ידעה להסתיר מילים ולא חשבה שזה נדרש. כשדניאל גרם נזק בגינה, היא נאנחה:
מה עוד ציפיות יהיו ממך, בןחלב?
דניאל חזר לתל אביב באותו יום. הוא שם את התיק במזדרכה, עבר אל המטבח, ישב ושאל בקול דמוממה:
זה באמת?
רבקה הסתכלה על אבי. אבי הסתכל עליה.
הם תכננו לומר לו בעצמם, כשיבוא הרגע המתאים, רק דחפו זאת, משכנעים זה את זה שזה עדיין מוקדם, שהילד יתבגר מעט יותר.
באמת, אמרה רבקה. לקחנו אותך מהבית כשהייתי בת שמונה חודשים. צעקת בקול רם, מילאת את כל החדר, וכשכחת אותנו, השתקת והביט לעיני.
אחרי זה, אמרתי לקולין: שלנו, אין מקום אחר.
דניאל קם ועלה לחדרו. הוא וברק ולקולין נשארו במטבח עד חצות, מדברים על כל דבר חוץ מזה, כי לא יכלו לדבר על כך.
כמה ימים אחרי, דניאל נעלם. הוא לקח את הכסף שהיו חוסמים באותו חדר משותף, רצו לעשות הפתעה לחורף.
הוא ערך את הפתעה שלו קודם.
קולין כמעט לא דיבר עליו בקול. בערב הוא ישב ליד החלון וצפה ברחוב.
רבקה ראתה אותו מתמודד, אבל לא יכלה לשאול אותו שאלות: לקולין היה דרכו להתמודד עם כאב באמצעות שתיקה, והיא כיבדה זאת. כמה שנים עברו, וליבו של קולין הפסיק לפעום.
דניאל הופיע בתחילת אפריל. הוא דלג בעדינות, לא צילצלה, אלא דלג, כאילו לא בטוח שמישהו יפתח.
רבקה פתחתה והייתה עומדת כמה שניות מביטה בו: גבר בן שלושים, זקן קצוות, קמוץ קמוץ, חבילה של תפוזים ביד.
אמא, אמר. סליחה על מה שעשיתי. היה לי בטעות.
היא עמודה ולא ידעה מה לעשות.
אני רוצה לתקן, הוסיף. אם תתני לי הזדמנות.
היא חיבקה אותו בפתחה. הוא חיבק בחוסר חיבור, קמעה, כמו אנשים שחיו שנים בלי חיבוקים ושכחו איך.
בארוחת הערב הוא סיפר: היה טבח במדינה, ממערב תל אביב עד אילת, התחיל במקומות זולים, ובסוף הגיע למסעדות יוקרתיות. הוא באמת היה טוב.
רבקה צפתה בו חותך עוף במיומנות, חשבה שהחיים מתנהלים בצורה מוזרה: אדם נעלם במשך אחת-עשר שנה, ואז חוזר ומטגן קציצות.
הוא נשאר לגור. תפס את החדר הישן שלו, סדר את הדברים על המדפים, ובבוקר בישל קוש או חביתה.
רבקה חייגה לתמר כל ערב.
הוא חזר, חקרה בתמר משולחת בקו. איך הוא מרגיש?
טוב. מנומס. מבשל טוב.
אמא, את בטוחה שהכול בסדר? עברו אחת-עשר שנה.
תמר, הוא בני. מה את עושה כמו אם זרה.
היא התקשרה לקרובים בכל הארץ, הודיעה: דניאל חזר, דניאל בבית. בתידוד מהשמשון צעקה בטלפון, אמרה שאין עשן בלי אש ושטויות כאלה אינן חוזרות.
רבקה השיבה: אין צורך בצעקות, הכל טוב.
כעבור שבועיים, רבקה שמעה שהיא מתעייפת יותר מהקודמת. בערב הראש נימר כמו קצף, בבוקר היה ערפל.
היא חשבה שזה רק האביב: חוסר ויטמינים, תנודות לחץ דם, גיל. בגיל שישים הבריאות היא בלתי אמינה, אין מה להאשים. החשוב שהבנה קרובה.
תמר שאלה בערב על הבריאות, רבקה ענתה שנורמל, מתעייפת קמעה, אבל הכול יעבור.
אולי נלך לרופא?
למה? אני לא רצה לרוץ למרפאה אחרי כל עייפות. ההמתנה לשבועיים, תחלוף לבד.
הקושי לא נעלם. בחילה גברה, הראש כבד בצהריים.
רבקה לקחה ויטמינים, השתתה מיץ חורש, נזמה שלא לחזור על עצמה.
בלילה הזה קמה מוקדם, לפני השעה שש. השמיים אפורים של אפריל, רחוב ריק.
היא ייבשה פיה, הלכה למטבח לשתות מים, לא הדליקה אור במדרגות: ידעה את הדירה במדויק, כל פינה.
טרם הגיעה למטבח, הפסקה.
דניאל עמד על הכיריים, נר אחד על גז, קערת קוש מתחת. הוא החזיק שקית קטנה של אבקת קמח ופרק בזהירות לתוך הקערה, לקח כף והזיז היטב.
רבקה נסעה חזרה במרוץ למדרגות, הגיעה לחדר השינה, שכבו במיטה, חיבתה שמיכה.
היא שכבתה, מביטה בתקרה בעיניים פתוחות. אחרי כמה דקות נשמעה דלת חדר השינה מתנפצת.
היא מצמצמת עיניים ונשמה ברוגע, מדמה שהינה בחלום. חשה שדניאל מביט דרכה מפתח הדלת.
הוא נעמד. סגר את הדלת.
הדלת הראשית נפתחה בחלון.
רבקה פקחה עיניים.
מאחורי החלון עלה שחר. היא שכבתה וספרה בתודעה תאריכים: מתי התחילה החולי, מתי הגיע הבקעת, מתי נפל המצב של עייפות של ביס.
היא חישבה לאחור. היה בדיוק מהיום שבו דניאל עבר לדירתה והחל לבשל.
היא קמה, הלבשה בגדים והחליטה ללכת לשכנייתה מרים בקומה שלישית: מרים הייתה אישה של שיק, לא מדברת לשווא ויודעת לפתור בעיות ללא דמעות מיותרות.
רבקה לקחה מעיל בכניסה, כשבמנעול התגלה המפתח.
היא לא הספיקה להבין איך היא נאלצה להיות במאחורי האחסון.
בפסחה, היא צפתה איך דניאל שלף טלפון והצמיד לאוזן.
אלו? כן, אני כבר בבית. הפסקה. לא, האישה הזקנה נעלמה, אין אותה. הוא הולך במדרגות. אל תדאג, אמרתי.
היא חשבה שזה אולי חוסר ויטמינים או לחץ דם. חח, איך זה ייגמר? נפרק את הדירה מהר, זה לא מסובך, ואדע אותך מיד.
נחיה!
רבקה עמידה ללא תזוזה, לשמה הייתה פיה על הסקירה של הבן.
חבל, שכחתי עוד לעלות לבית המרקחת, אמר בחוסר סבלנות. אצטרך שוב להחלק. התלונן. טוב, אהיה שם בקרוב, חכה.
הדלת נפתחה. על המדרגות נגמרה הקול.
רבקה יצאה מהמזדק והייתה במרכז הכניסה. היא נשארה לתקופה ארוכה, מביטה במעיל על הקולב, בנעליים בפתח, במפתחות של מנעול העליון על המדף.
מנעול התחתון היה רק במפתחה של היא, היא לא העבירה מפתחות למישהו.
היא אספה תיק תוך עשרים דקות: תעודת זהות, תעודת פנסיה, תמונה קטנה של אבי במסגרת.
היא חייגה לתמר.
אמא, למה את קמה כל כך מוקדם? תמר נחרצה בקו.
אני חושבת, תמר. אלך אלייך.
מתגעגעת.
תבואי, כמובן. מתי?
היום.
היום?! תמר התעוררה לגמרי. ומה עם דניאל? שגרו יחד, אני רוצה לראות את האח הגדול.
דניאל הלך לעבוד, הוא בחוץ. הוא לא כאן. אני אלך לבד.
טוב, שלחי לי מספר של הרכבת, נפגש.
רבקה שמה את הטלפון. לקחה את חפצי דניאל שנאספו בחודש: כמה חולצות, סכין גילוח, ספר משומש, ארזה בתיקו וסגרה את הרוכסן.
היא הניחה את התיק במרפסת המדרגות בפתח.
קיבלה מכיס נייר וקולמוס, כתבה באיטיות וברורה:
«דניאל, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי ויודע שאמשיך לאהוב, גם אם לא ראוי.
לכן לא אלך למשטרה. אבל איני רוצה לראות אותך יותר.
לעולם לא. אימא».
היא קפצה את הדף והציבה מעל התיק.
יצאה, נעלה את הדלת במנעול התחתון במפתח שלה.
היא הכניסה את המפתח למעי המעיל.
היא נסעה באוטובוס לתחנת הרכבת «קיבוץ שדה». ירדה לתחתית, נכנסה לקרון, צפה לא במודעות על הדלתות אלא בהשתקפותה בעצם האפל של החלון.
הרכבת קפצה והחלה לנסוע.
היא נחתה בתחנת רכבת «שדרות השמש», עם החלפה ב«אבן יהודה». על הרציף היה ריק וחשוף.
היא רכשה כרטיס לרכבת ליום, מצאה ספסל בחדר המתנה וישבה. לידיה גבר מז feeding יונים בפירורי לחם.
היונים דחפו זה אחרי זה ברגליים.
רבקה ישבה וחיפשה את המילה לתאר איך היא צריכה לספר לתמר. לא היום, לא מהכניסה, אבל בסופו של דבר.
תמר חכמה, תבין ולא תבקר לשווא.
במחשבותיה היא ניסתה לא לחשוב על דניאל, אך זה היה קושי גדול.
תמר פגשה אותה ברציף באילת, רצה כמעט בריצה וחיבקה מיד, בחוזקה, לפני שמילים יוכלו לצאת. רבקה נטעה את ראשה בכתף בתמר, סגרה עיניים.
אמא, אמרה תמר בשקט. מה קרה?
אספר אחרי, השיבה רבקה. בואי קודם הביתה.
הן הלכו יחד על הרציף, תמר נשאה את התיק שלה. השמש המוקדמת הייתה רכה ולא רועשת.
רבקה הלכה וחלמה על מדף העליון במאחורי האחסון שבו עומדת קופסה של ריבת דבדיוק כאשר היא השיבה את ראשה למעלה, גג המחשבה נמס והפך לכנף של ציפור חופשית, והטעם של הריבת דובדבן נחלץ לתוך האפילה, משאיר רק ריח של זיכרון מתוק.
