לא, יוסי, ומה היא תעשה? אשתי קפואה, היא לא מתלהבת משום דבר. אל תדאג, מצאתי כבר קונה לדירתה.
עמדתי קפואה במדרכה, שני סלסלים ביד, המפתחות עדיין תלויות במנעול אפילו לא הספקתי לסגור את הדלת מאחוריי. בסלסלים היו תפוחי אדמה, בצל, חזה עוף קפוא, קוסקוס במבצע ושלושה יוגורטים לקובי רק ללא סוכר וללא צבע. כבר הדמיינתי אם אספיק להפשיר את הבשר או שאשליך אותו על המחבת כחתיכת קרח, והיום ייצא יותר מבושל על פני מטוגן.
דוד עמד מאחורי הכניסה, טלפון על כתפו, מזג קפה אינסטנטי עם שלוש כפיות סוכר בכוס. הוא אף פעם לא שוטף אחרי עצמו אחרי האוכל.
היא אפילו לא תדעו, הוא המשיך, וקולה של הכוס נשפך. אומר לך: המסמכים להעברה, תחתום. היא סומכת עליי. קפואה. בלי רגש, בלי אופי. מטפלת בית חינם.
צחוקו התפרץ. הכירתי צחוק זה הוא צחק עם החברים במוסך בזמן שהייתי שוטפת כלים אחרי המסיבה שלהם. הוא צחק כשהקובי נפל מהאופניים בילדות, ואני רצתי עם תחבושת, והוא אמר: יאללה, תתקומי בעצמך.
בראש שלי נשמע רעש כמו לפני עליית לחץ. אצבעותיי נצמדות לידיות הסלסלים, הפוליאסטירן חודר לנגדים עד לצלקות לבנות. הנחתי לאט את הקניות על הרצפה, שלפתי את הטלפון והפעלתי הקלטה.
מהמטבח הגיע לחישה דוד כבר מדבר עם שמעון על חיבורי דיג ונסיעה למקום הלילה. הוא תמיד כך: ראשון לשפוך רעל, אחר כך להמשיך בשטויות, כאילו כלום לא קרה, כאילו הייתי באמת קפואה.
החזקתי את הטלפון אל הפתח של הדלת הפתוחה, המתנתי עד שהוא נפרד משמעון והבטיח נסגור את העסקה בשבוע הבא.
אחרי זה דוד שם את השיחה, חייך וקפץ לריצה אל המקרר. כיבית את ההקלטה, הכנסתי את המכשיר לכיס, אחזתי את הסלסלים ונעתי ללא קול מעבר למטבח לחדר. סגרתי את הדלת והשתלחתי אל משענת המסגרת.
תחת הלב היה קרח מתלקח רציתי לצעוק או ליילל כמו כלב. עשרים וארבע שנות נישואים. קובי, בית הספר, האוניברסיטה, ההלוואות שלו שלא חזרתי לשלם אלא מחלקי החופשה שלי. אמו, שהייתי מובילה לבית החולים שלוש פעמים בשבוע עד למותה. גרביו, הקטלאטים, השאלה המפורסמת: אהובה, איפה החולצה הכחולה שלי?. ועכשיו אני קפואה. וקונה כבר קיים.
ישבתי על המיטה, הביטו בעיני על הידיים. עליהם שכבת קמח קוסקוס. הסתכלתי על טבעת הנישואין דקה, שחוקה. הוא קנה לי אותה כשעדיין גרנו במשרד משותף ואכלנו ספגטי עם קטשופ. רציתי לזרוק אותה דרך החלון, אבל לא עשיתי. נשמתי עמוק, כמו שאמא שלי לימדה: ליבא, אם כועסים, ספירי עד עשר ואז תחליטי.
ספירתי עד עשרים. קמתי, שטפתי פנים במים קרים, שלפתי מחברת ישנה מהשידור. מצאתי מספר טלפון של משרד רישום האזרחות כתבתי שם מתי שדאגתי לקבל נכות לאמי.
במאזן נשמע קול נשי: אפשר להגיש מניעת רישום דרך הפורטל, אבל עדיף להגיע באופן אישי. אמרתי שאבוא מיד.
היה סביב השעה שלוש. דוד ריחש במטבח כנראה מבשל ביצים. יצאתי למדרכה ולבשתי מעיל.
לאן אתה? שאל בלי לפנות אלי. המחבת חצתה בקול.
לבשל לחם. לא נשאר שום קרפ.
קח גם סיגריות בשבילי.
יצאתי מהדלת. במעלית התחושה של דפיקות הייתה כמו פטירת תקווה. עשרים וארבע שנה שלא עשיתי דבר בלי אישורו. אפילו צבע הקירות בחרנו יחד, הוא קבע: חום משעמם, היה צריך ירוק. נשארתי שקטה.
במשרד הרישום היה ריק. בחורה בחלון הסתכלה על המסמכים.
בטוחה שתרצו לחסום? בלי נוכחותכם האישית אף אחד, אפילו באמצעות ייפוי כוח, לא יוכל למכור, להעניק או להחליף דירה.
בטוח.
היא הקלידה. אחרי רבע שעה יצאתי לרחוב עם טופסה. הכנסתי אותה לכיס הפנימי של המעיל, שם היה הטלפון עם ההקלטה.
חזרתי הביתה עם לחמנייה ומארז סיגריות של דוד. דוד ישב על הספה, צופה באקשן של סרט מלחמה. חזרתי למטבח, הדלקתי את הקטירה. על המחבת שרויות ביצה שרופות. נשטפתי, כמו תמיד.
בשעה שבעו צלצלה הפעמון. דוד קפץ, משך חולצה.
זה אליי. לב, תשתה תה, מישהו יפה יגיע.
הנהיתי.
הכניס לחדר גבר בגיל חמשים, במעיל יקר, עם תיק. דוד נרגש, חייך.
תכירו, אולג ברק, מתווך נדל״ן. בנוגע לדירה.
יצאתי מהמטבח, נגבתה ידיי במגבת, ובטתי על דוד הפנים המרהיקות שלו.
דוד, אתה זוכר שדיברת היום בצהריים עם שמעון?
הוא קפא. החיוך נמס לאט, כמו נייר שמדביק בקושי.
מה? אה, זה היה… מה?
קראת לי אישה קפואה. אמרת שמצאת קונה לדירתי. ושלא אדע שום דבר.
השתק ניתוח. המתווך נענע רגליו, דוד הלבן ואז הפנים שלו הפכו לפספוסים.
מה את משמיעה? ניסה לומר, אבל השקט נחת.
לא, תסתכלי, הקלטת זאת. הקול שלו מילא את החדר: האשתי קפואה מצאתי קונה לדירתה היא סומכת עליי מטפלת בית חינם
המתווך נרתע למרחק.
דוד, לא אמרת שיש סיבוכים.
דוד הסתכל עליי כמו על זר.
הקלטת? עקבת אחרי? נאנח.
עמדתי בדלת עם הקניות שקניתי מהמשכורת שלי, כדי שאתה, קובי ושל בתו תנסו לאכול ארוחת ערב. ובזמן הזה אתה משווק את הבית שלי. שלי, דוד. לא שלנו. של אמא.
הוא ניסה להתקרב, אבל המשכתי ברוגע:
וגם היום ביקרתי במשרד הרישום והצבתי מניעה לכל פעולה בדירה בלי נוכחותי. אז הקונה שלך הצביע על אולג צריך לחפש בית אחר. זה כבר לא למכירה.
המתווך נסוג.
אני הולך. דוד, נדבר. סליחה.
הוא ניעף ויצא.
נשארנו לבד. דוד עמד במרכז החדר, נושא באוויר כמו דג על חוף.
מה עשית? הרסתי הכל! היו לנו תוכניות!
היו לך תוכניות. לי היה אמון. ואתה שרפת אותו היום, קראת אותי קפואה. העץ, דוד, נשרף. ואני נשרפתי.
הוא ישב על הספה, חיבק את ראשו.
לב, סליחה. זה נפל. לא רציתי. שמעון דחף אותי…
שמעון, חייכתי. תמיד האשמות חיצוניות. לא אתה, שחיית ארבע ועשרים שנה על חשבוני, שתית את תה שלי, נחת על מצעי והחשבת אותי רהיט.
הסרתי את הטבעת, הנחתי על שולחן הקפה.
מחר אתחיל בתיקון נישואיי. הדירה תישאר שלי ירושה של אמא, אתה אין לך זכות. אסדר את הציוד תוך שבוע. אסביר לקובי, הוא מבוגר.
דוד…
אל תדבר. אתה לא מבין כמה אני מרגישה חופשית. בפעם הראשונה אחרי שנים לא מתכננת לאכול ארוחת ערב. יש לי בית, ויש לי אני.
הלכתי לחדר השינה, סגרתי את הדלת. הטלפון זמזם הודעה מחברה: איך היה היום?
ענהתי: מצוין. הפסקתי להיות קפואה.
בבוקר התעוררתי שבע. במקום לרוץ למטבח כדי להכין דוד תה, הלכתי למטבח, חבתי שמלה והכנת קפה לי. קפה טחון עם קינמון. דוד שתה רק אינסטנט, ואני תמיד אהבתי קפה גרוס.
הוא יצא מהחדר, פניו קמוטים, הסתכל על הקפה שבידי.
לי?
דוד, הגיע זמן למטפל בית חדש. קפואים לפעמים מתעוררים.
לקחתי לגימה. הקפה היה חם כמעט לשריפה. הידיים רעדו, הכוס נפלה על השיניים, אבל זה היה הקפה הכי טעים בחיי, כי הכנתי אותו רק לעצמי.
פעמיים דפקו בדלת. שמתי את הכוס, הלכתי לפתוח. על המדרכה עומד אולג ברק, עדיין במעיל, נראית מבולגנת.
סליחה על הטרחה המוקדמת. שמעתם, דוד הזכיר שהדירה שלכם, לא ידעתי… רציתי להציע את השירותים שלי. אם תחליטו למכור או לקנות אשמח לעזור, בכנות, בלי חיבורים.
הפתעתי. הביטו בי. דוד יצא מהמטבח, פניו מבולבלות.
מה אתה עושה כאן? צעק.
עובד, ענה אולג בשקט. יש לי לקוח חדש.
הוא נתן לי כרטיס ביקור. הסתכלתי על דוד, על כעסו, על האולג עם החיוך המקצועי.
אדוני, אשקול. אבל היום אני מתכננת לקנות חתול. ואולי מחבת חדשה.
הוא הנהן, נפרד והלך. דוד מלמל משהו ונעלם בחדר. אני נסגרתי על דלת, נשענתי על המשענת וצחקתי. צחוק שקט, כמעט בלתי שמיע. בפעם הראשונה אחרי שנים צחתי בבוקר בחלון הבית שלי.
גיתי את הקפה עד הסוף, מחייכת, וחשבתי לקרוא לחתול החדש מרית על שם הטובה שהייתה איתנו בילדות, לפני שהאב חיבר אותה לשכנים. עכשיו מרית תהיה שלי, ולא מישהו יאמר שהפרווה בעיה.
