להיות עם חציחצי מתחת למעמדי. עם כאלה אי אפשר לחיות, ואפילו לא לתת להם להתרבות. כך בחן אותי האישה כששאלתי אותה אם אפשר לשתף את הבית.
את, כאישה, בתפקידך הטבעי, שומרת האש.
ובכן, אתה אמור להיות הקולח, אבל למרבה הצער אתה חציחצי. ולכן עם כאלה אי אפשר לחיות, ולא לתת להם להתרבות.
למה? ניסיתי להציג את הרעיון של זוגיות בוגרת ונורמטיבית.
את מציעה לך חיים נוחים מדי, חייכה היא.
את, כאישה, המשכתי בעקיצה. החיים הביתיוטיים זה טבעי.
אז איפה הקולח? או שמא הפטריארכיה שלכם היום גם 50 על 50?
באותו רגע אפילו באוזניים נשמע צליל ציפצוף. נושא של דחייה של רגוע, בלי סצנות דרמטיות או השפלה, שונה לחלוטין מהשפעה של מבט שמזכיר לי שגבר בן חמישים וארבעה הוא בעצם נוכל קטן שניסה להוציא תכנית זולה והיתפס בטירוף. מה שעצבן באמת היה לא ההסכמה, אלא המבט המזלזל שהיא זרקה, כאילו 50 על 50 הוא כבר אפיון, חותמת, סיבה לא רק לדחות קשר אלא אפילו לבצע חיטוי אחרי הפגישה.
קוראים לי מיכאל, בן 54, גרוש, יש לי בת בוגרת, האלימנטים נגמרו מזמן, והמתנה שלי חיה לבד, מה שנראה לי טוב, במיוחד אחרי כל השנים שבהן נשאתי את משקולת החובות המשפחתיים: תיקוני בית, הלוואות, חופשות, קניות, מרשימות, מקררים, מכונות כביסה וכל משקלו של עולם הבית שממיר את הגבר מכשיר לתביא, שלם, תקן. אחרי הגירוש החלטתי חד משמעית הפעם השנייה במכרה האיש צריך אינני חוזר. לא בגלל תולעת, אלא כי נמאס לי להיות כספומט עם רגליים.
הכרתי את אורלי דרך אתר היכרויות. היא בת 49, מסודרת, רגועה, עובדת טוב, בלי הסקרנות המתמדת על חבורות של אבות האדים שמחצית מהנשים אחרי ארבעים מדברות עליהן כאילו זה מדריך. דיברנו כמה שבועות, עברנו לשיחות וידאו, נפגשנו כמה פעמים בקפה, הלכנו להסתובב, והרגשתי שמצאתי לבסוף מישהו בוגר ומאוזן שמבין שבגילנו היחסים כבר לא מדובר בנסיך על סוס לבן, אלא בנוחות, רגיעה וקיום משותף שמועיל לשנינו.
הייתי ישר גלוי לגבי ההעדפות שלי. בגיל חמישים וארבעה כבר מאוחר לשחק במשחקי רומנטיקה. אמרתי בקול רם: אני צריך זוגיות רגועה, בלי סיבוב ראש, בלי דרישות של הוכח אהבה, בלי שמישהו ייסחף אותי למזוג לי את השתייה של חיי הצעירים על חשבוני. זה שלי, זה נגמר. די.
היא הקשיבה, הנהנה, אפילו הודתה בכמה נקודות, ואני הרגעתי. סוף סוף, אישה בוגרת שמבינה שהקשר זה שותפות, לא חיפוש אחרי ספונסר.
אחד הערבים ישבנו אצלה, שתינו יין, שוחחנו, והנושא עבר כמעט לבד לשאלת מגורים משותפת.
לאורלי דירת שלושה חדרים בשכונה טובה בתל אביב. לי דירת חדר אחד, נקייה, קטנה, אבל בסדר. הצעתי את הפתרון שהרגשתי מושלם לשני מבוגרים:
תראי, אמרתי, נוכל לגור אצלך, ואני אשכיר את הדירה שלי.
היא שאלה ברוגע:
ומה הלאה?
היום מהשכירות נכנס לתקציב המשותף למזון, חשבונות המחלקים חציחצי, קניות כל אחד על חשבון עצמו או במשותף. הכל הוגן.
הפעם, בפעם הראשונה, שמתי לב איך פניו של אורלי השתנו. לא פתאומי, לא דרמטי, אבל החיוך החם בעיניה הלך והשתחרר, והחליף במבט אחר.
היא הניחה את הכוס על השולחן ושאלתה:
אתה מציע לי לגור בדירת שלי, לנהל בית ולשלם חציחצי?
הייתי מופתע מהתגובה.
ומה בבעיה? אנחנו אנשים בוגרים.
היא חייכה בחזקה, ואז אמרה:
להיות עם חציחצי מתחת למעמדי.
הייתי בטוח ששמעתי בטעות.
מה זאת אומרת?
היא הסתכלה עליי באותו שלווה קפדנית.
בדיוק, מיכאל. עם אנשים כמוך כבר חייתי.
הביטוי אנשים כמוך הרגיש כמו תווית של קטגוריה נפרדת של גברים פגומים, זולים, לא נוחים.
התחלתי לעלות על העצב.
אני מציע קשר בוגר ונורמטיבי.
היא חייכה שוב.
לא, אתה מציע לך נוחות בלבד.
כאן התחיל האשמה. לא הבנתי מה הבעיה לא ביקשתי שהיא תכסה עלי, לא ביקשתי רכב, לא הלוואות, לא ארוחות בחינם. הצעתי מודל הוגן, בוגר.
אורלי, נראה, חישבה אחרת.
את רוצה לגור בדירת שלי, לשכור את שלך ולחיות מהשכירות. ואז הבית יהיה שלך.
ענהתי מיד:
את, כאישה, זה טבעי.
היא הביטה בי כאילו לפני עיניה עומד טרפת, ולא גבר.
מה טבעי? שאלתי. אישה שומרת האש, מבשלת, מכבסה, מסדרת, יוצרת נוחות, ואתה רק קיים לצידה?
התחלתי להרגיז.
למה רק קיים? אני גם משקיע.
במה?
בחשבונות, במזון
היא קפרה:
ומה הדירה? שלי. ומה הבית יהיה של מי?
החלו לזרום נואנסים.
את מתעלמת. אישהשומרת אש!
ואז באה המשפט שמאז ועד היום מתלקק במוחי:
אתה אמור להיות ספק, מיכאל. אבל למרבה הצער אתה חציחצי. ולכן עם כאלה אי אפשר לחיות.
הקפדתי:
מה עוד אומרת?
היא שתתה עוד יין והמשיכה בנחת:
אי אפשר לאפשר למישהו כמוך להתרבות.
הייתי משוגע. חצישישים, גבר בוגר, יושב בדירה של מישהי אחרת ושומע אישה כמעט בגיל חמישים מדברת על כך שאין לו מקום להתרבות כי הוא לא רוצה לממן אותה במלואה.
בזעזוע, פתחתי:
זה אומר שאת מחפשת ספונסר?
היא השביעה כתף.
לא, אני צריכה גבר.
אז מי אני?
אתה אדם שמחפש נוחות.
הדבר חרס אותי עמוק. חשבתי שאני מציע מודל יחסים שווה, בלי קיפאון, בלי שגרים על גביו של גבר. אך ככל שהיא מדברת, כך נעלמת ההערכה שלה אלי.
הדבר הכי מצחיק אורלי מרוויחה כמעט כמו שלי. יש לה עבודה טובה, בן בוגר, דירה משלה, היא חיה בנוחות. ובכל זאת, עדיין מצופה מהגבר להיות ספק. תבנית של שוויון מסתיימת ברגע שהופיע הצורך לשלם.
עזבתי את היא בכעס, בלי להיפרד כראוי רק לבשתי את המעיל ויצאתי. כל הדרך הביתה המון מצולצל לי משפטה: אי אפשר לאפשר למישהו כמוך להתרבות. כאילו אני גזע של פסולת גנטית.
ואז, בלילה, נודע לי מחשבה מצמררת: אולי לא המילה חציחצי הכאבה אותה, אלא העובדה שכבר חלוקה התפקידים היא בית, ואני עזרה.
נשים היום צמחו, צריך רק כסף, מחפשות ספונסרים. בכנות, אחרי חמישים, אנשים יודעים לחשב מי יושב באיזה כיס. מה שמעצבן את כל הסיפור הוא שהיא לא ניסתה לשמור עלי. לא התקשרה, לא שלחה הודעה, לא נימקה. רק חילקה לי תווית והלכה לחיי השלווה שלה.
עד היום אני תוהה: האם באמת אסור להציע יחסים בוגרים בלי שמייד יטפלו בך כמפגר?
הפסיכולוג שמנתח את הסיפור רואה בו שני מודלים של קשרים. הגבר רואה את ההצעה שלו 50 על 50 כהוגנת ורציונלית, כי הוא עייף מתפקידו הקבוע של ספק. עם זאת, הוא עדיין שומר על ציפייה מסורתית: המטלות הביתיות והשירות הרגשי נשארים על הגבולות הנשיים. האישה תופסת זאת מיד הבעיה איננה בחלוקת ההוצאות, אלא בחלוקת החובות הביתיות: הוא מציע שוויון כספי, אבל לא שוויון בעבודות הבית. כך נוצר הלחץ על האישה, שמגיבה במילה חציחצי שמגנה על עצמה מפני חזרה על תבנית ישנה של יחסים שבה היא משקיעה יותר מהגבר.
הסיפור מראה איך קו הדק שבין שוויון ויחסיות יכול להתפרק ברגע שהציפיות המקוריות מתנגשות.
