היי יקירה, שמעי לי את הסיפור, כי הוא ממש משגע.
תמר הצליחה לזחול חזרה אל ארון המטבח ברגע שפתחת המנעול, לפני שהמפתח ניסה להסתובב. היא נחתה גב אל המדף עם הפחיות, מצאה את ידית הדלת מבפנים ומשכה אותה לעצמה, ככה שנשארה רק סדק ברוחב אצבע. היא נושמת בחורק, חובקת את פיה ביד, כי במדרכה היה דממה מוחלטת וכל רעש היה מתפזר ברחבי הדירה.
הדלת הכניסה נפתחה. קובי הקמין, צעד לתוך האולם. תמר דרך הסדק הקצר ראתה את ידיו שני שקיות לבנות מלאות מצרכים, רצועות חבל שצמחו באצבעותיו.
אמא! קרא. את בבית?
תמר לחצה את ידה חזק יותר.
***
עד לפני כל הסיפור הזה תמר חיה לבד כבר חמש שנים. הקול של קולי (קובי) פתאום נעלם כמו שזה קורה עם מי שמסתיר את הכאב שלו הלב לא סיבב, והכול נפל.
השנה הראשונה בלעדיו הייתה הכי קשה: לא האבל עצמו שקרש אותה, היא ידעה עומד, אבל השתיקה בבית גרמה לה להישבר עד הקצה. קובי צחק בטלוויזיה בקול רם עד שהקול שלו נשמע במטבח בכל מילה. במקלחת הוא שר בקול רם, משנה מילים ומנגינות בלי שום בושה. עכשיו, עם דלת המקלחת סגורה, שום קול לא מגיע רק רחש הצינור, והרעש הזה נשמע לתמר כקול רעם.
הבת, עטרה, רצה מחיפה בימים הראשונים. היא נשארה שבועיים: ניקתה, בישלה, בלילה נחתה על המיטה של אמא והייתה קרובה, בלי לדרוש שיחות. זה היה יקר ערך.
הבן, אידו, לא הופיע אז ולא מאוחר יותר. הוא נעלם לפני שמונה עשר שנה, ותמר כבר לא הסבירה בקול את הסיבה, רק חזרה על זה במחשבה כמו תקליט ישן.
הסיפור של עזיבתו היה מסובך וכואב, כמו כשמחבאים את האמת תחת השטיח. אידו היה קשה מהילדות: פרצופי, פזיז, עם התקפים על כל דבר. בבית הספר היה בקושי, בכיתה ו’ נשאר שנת לימוד נוספת ויצא עם ציונים של שלוש. אחותו, נעמה, הייתה הפוכה לגמרי רגועה, מצטיינת, תמיד קיבלה חמשות.
אידו כעס על נעמה, נגע בביקורות, וקובי לפעמים נלחם, אף על פי שניסה להישאר רגוע. כשהוא עבר תשע-עשרה, קובי שלח אותו בקיץ לאמא שלו, הזקנה מריה, לכפר ליד קיבוץ רמת-גן. חשב שיתעסק בעבודה ידנית, יריח ארץ ויתאוורר מהמולת העיר.
מריה הייתה ישרה עד קיצון, לא יכלה לשמור על לשון והייתה פתוחה במילים. כשהאידו שטם במשתלה, היא נזכרה בו ואמרה:
ומה אתה מצפה ממני, בן?
אידו חזר לתל אביב באותו היום, שם שם מזווד את התיק, עבר למטבח, ישב ושאל בקול חלש:
זה אמיתי?
תמר הביטה בקובי. קובי הביט בה. הם רצו לומר לו את האמת כבר מזמן, רק דחו את הרגע, משכנעים זה את זה שזה עדיין מוקדם, שעדיין יגדל קצת יותר.
אמת, אמרה תמר. לקחנו אותך מהבית כשאתה היה בן שמונה חודשים. צעקת בקול רם, גרמת לכל החדר להרים את האוזניים, אבל כשראית אותנו, השתקת והסתכלת עלי.
אמרתי אז לקובי: שלנו, אין מקום אחר.
אידו קם והלך לחדר שלו. תמר וקובי נשארו במטבח עד חצות, מדברים על כל דבר חוץ מזה, כי פשוט לא ידעו איך לדבר על זה.
כמה ימים לאחר מכן אידו נעלם. הוא לקח איתו כסף ששמרו הוא וקובי לחדרו במעון, כדי לעשות הפתעה לפני הסתיו. הוא ערך את ההפתעה שלו ראשית.
קובי כמעט שלא דיבר על זה בקול. בערב הוא ישב שעות ארוכות ליד החלון וצפה ברחוב. תמר ראתה איך הוא מתמודד, אבל לא רצה לשאול, כי קובי היה לו דרך משלו בהתמודדות עם כאב בדממה, והיא כיבדה זאת. כמה שנים אחרי הלב שלו גם הפסיק לפעום.
אידו הופיע בתחילת אפריל, הדפיק בחביתה, לא קרא, רק דפק, כאילו לא בטוח אם יפתחו לו. תמר פתחה ועמדה כמה שניות רק מביטה בו: גבר בן שלושים, זקן קמטים, מתולתל קל, עם שקית מ mandarins.
אמא, אמר. סלח לי. עשיתי טעות טיפשית.
הוא נשמע כמו בחור צעיר. היא לא ידעה מה לעשות.
אני רוצה לתקן, הוסיף. אם תתני לי הזדמנות.
היא חיבקה אותו על המדרגות. הוא חיבק בחזרה בחוסר חן, כמו מי שלא נגע במחשף הרבה זמן ושכח איך זה מרגיש.
בארוחת הערב הוא סיפר איך היה טבח ברחבי הארץ, מצפון לגליל ועד לבקעת החרמון, החל ממסעדות זולות והסתיים בבתי אוכל יוקרתיים. הוא באמת היה טוב במטבח.
תמר ראתה איך הוא חותך עוף בחינה, ותהתה איך החיים קורים: אדם נעלם במשך אחת-עשר שנים, וחוזר לבשל קוטג’ים. הוא נשאר, לקח את החדר הישן שלו, סידר את החפצים במדפים, ובבוקר הכין קוואקר או חביתה.
תמר מתקשרת לעטרה כל ערב.
הוא חזר, עטרה השאירה קו. איך הוא מרגיש?
טוב, מתורן. מבין טוב במטבח.
אמא, את בטוחה שהכל בסדר? עברו אחת-עשר שנים.
עטרה, הוא הבן שלי. למה את מתלבטת?
היא חייגה לכל המשפחה בארץ, סיפרה לכולם: אידו חזר, הוא בבית. דודה משאשדוד קראה בטלפון וכתבה שאין עשן בלי אש ושהאדם לא חוזר ללא סיבה.
תמר ענתה שאין צורך ללהט, הכול טוב.
כשלושים ימי שהייה, תמר הרגישה שהיא מתעייפת יותר מהרגיל. הערב הראשי הרגיש כמו משקה של קצף, הבוקר מעורפל. היא חשבה שזה של הוֹב של האביב חוסר ויטמינים, לחץ דם, גיל. בגיל שישים הבריאות לא תמיד אמינה, ואין מה להתלונן על משהו ספציפי. העיקר שהבן כאן.
עטרה שאלה בערב איך בריאותו, תמר השיבה שזה בסדר, מתעייפת קצת, אבל יעבור.
אולי תבקרי רופא?
תני לי, אני לא מתכננת לרוץ למרפאה על כל עייפות. שם יש תור של שבועיים, זה יעבור.
הדבר לא עבר. בחילה התגברה, הראש היה כבד בצהריים. תמר לקחה ויטמינים, שתתה חמוציות ופיתתה לא לחשוב על זה יותר מדי.
בלילה אחד היא קמה מוקדם מאוד, לפני השישה, השמיים אפורים של אפריל, רחוב ריק. פייה יבשיו עד קושי לבלוע. היא הלכה למטבח לשתות מים, אך במרתף הביא לְאור של המדרגות, היא הכירה את הדירה על ידי זיכרון.
בדרך למטבח היא עצרה. אידו עמד על הכיריים, להבה אחת דולקת תחת סיר קוואקר. הוא החזיק שקית קטנה של אבקה ושפך בעדינות לתוך הסיר, לקח כפית וערבב היטב.
תמר חזרה לתוך המסדרון, הלכה לחדר השינה, שכבתה במיטה והניחה שמיכה. היא שכבתה מביטה בתקרה בעיניים פתוחות. לאחר כמה דקות נשמעה דלת חדר השינה נפתחת. היא עצמה את העיניים, נשמה אחידה, כאילו הייתה ישנה. חשה את אידו מביט ממעלייה.
הוא נעמד, סגר את הדלת, ניגן קולות, וקורא את הדלת הראשית.
תמר פקחה עיניים, השמש התחילה לזרוח. היא חישבה תאריכים בראש: מתי התחילה החולי, מתי הבחילה, מתי נפל העייפות המכבידה. היא חישבה חזרה בדיוק מהיום שבו אידו עבר לשהות כאן ולבשל.
היא קמה, לבשה, והלכה לבקר את השכנה תמרה בקומה השלישית אישה שפייה, לא מדברת הרבה, יודעת לפתור בעיות בלי לבכות. תמר הלבישה מעיל בכניסה, בדיוק ברגע שהמנעול הסתובב. היא לא הספיקה להבין איך מצאה את עצמה בארון.
בין המשקוף היא ראתה איך אידו לוקח טלפון ליד האוזן.
הללף, כן, אני כבר בבית. עצר לרגע. אין סבב, הסבתא נעלמה. הוא הלך במדרגות. אל תדאגו, אומר.
היא חשבה שזה אולי רק חוסר ויטמינים או לחץ דם.
תזכרו, המפתח תכף ייסגר, הוא משיך בקול מתעצבן. שכחתי להגיע לבתי מרקחת. הוא נזף. טוב, אחזיר, חכו.
הדלת נפתחה, צלילים נעלמו במדרגות.
תמר יצאה מהארון, עמדה במרכז האולם, הסתכלה על המעיל שעל המתלה, על המגפיים בפתח, על המפתחות של המנעול העליון במדף. המנעול התחתון היה רק עם המפתח שלה, היא לא חילקה מפתחות.
היא אספה את התיק ב-20 דקות תעודת זהות, תעודת פנסיה, תמונה קטנה של קובי במסגרת.
היא חייגה לעטרה.
אמא, למה כל כך מוקדם? עטרה קיבלה קו.
חשבתי, עטרה, אני לוקחת ועולה אליך.
תבואי מתי?
היום.
היום?! עטרה קיבלה את הקו. ואידו? שינגיש גם הוא, רציתי לראות את האח שלו.
אידו נשלח לעבוד, במקומות שונים, אין הוא כאן. אני אלך לבד.
תכתבי את מספר הרכבת, נפגש.
תמר שמעה את הטלפון, לקחה את חפציו של אידו כמה חולצות, מכשיר גילוח, ספר משומש, שמה בתיק שלו וחתמה ברוכסן. היא שמעה את המשקל של התיק, שמעה שלקחה שלו למדרגה.
היא שלפה דף ועט, כתבה באיטיות, קריאות:
«אידו, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי, וכנראה תמיד אהבה, גם אם לא ראיתי אותך ראוי. ולכן לא אלך למשטרה. אבל אינני רוצה לראות אותך יותר. אף פעם. אמא».
היא קפה את הנייר והניחה על גבי התיק.
יצאה, נחתה במנעול התחתון עם המפתח שלה, שמעה אותו בכיס המעיל.
היא נסעה באוטובוס לתחנת המטרו “קיבוץ גלויות”, ירדה למטרו, עלתה קרון והסתכלה על ההשתקפות שלה בחלון כהה. הרכבת נעה, היא חשה את ההזזה.
היא המשיכה ברכבת עד לתחנת “הצפון”, שם היה שקט וקול ריק. קנתה כרטיס לנסיעת יום לאשדוד, ישבה בחדר המתנה, ליד גבר שמזין כמה לחם ללגונות. היונים רצו, נגעו ברגליו.
תמר חשבה על מה שהיא צריכה לספר לעטרה לא היום, לא ברגע הראשון, אבל לספר. עטרה חכמה, תבין ולא תבזבז זמן.
היא לא חשבה על אידו כלל. זה היה קשה.
עטרה קיבלה אותה בתחנת אשדוד, רצה כמעט בריצה וחיבקה חזק, לפני מילים. תמר נשענה על כתפה של בתה ועצמה עיניים.
אמא, מה קרה?
אספר אחרי, ענתה תמר. בואי קודם הביתה.
הן הלכו יחד ברחבת התחנה, עטרה נשאה לה את התיק. שמש בוקר עדינה זרחה.
תמר הלכה וחושבת על הארון במעלה המדף בתל אביב, שם עומדת קופסת ריבת דובדבן, שמורה מאז אוגוסט שעבר, לא נפתחה בחורף. אולי תישאר שם, לא בריבת האושר
חיבוק וחיבוק, זהו.
