«אם אינך מרוצה לך הביתה»: 56שנה של מגורים משותפים גורמים לי להבין מה הייתה לי תפקיד בקשר הזה
איבאל בת 43, ויוסף בגיל 56. הם מתגוררים בדירה של שני חדרים בקצה רמת גן כבר שלוש שנים אינם נישאים, אבל במילים שלהם חיים יחד. ויוסף ממשיך לומר לחברים: «אנחנו רק חולקים קורת גג». איבאל חושבת בתחילה שהקשר זמני, שמא עם הזמן יישתנה. אבל היום הוא נמשך לאותו לאאישה בלתי נראה שמכתיב את הסטטוס.
ליוסף יש קוטג׳ קטן בגליל. הוא נוסע אליו בכל סופשבוע משקה תותח, מתקן דברים, נושם אוויר צח. הוא לא תמיד מזמין את איבאל עסוקים או מזג האוויר לא תואם. ביום שבת זה עתה מזמין אותה: «בואי נצא, נצלייה קבב, נרגע». היא שמחה; הוא כמעט ולא מציע דבר כזה.
הם יוצאים מוקדם בבוקר. היום שטוף שמש. ויוסף נמצא במצב רוח טוב, ובדרך מספר על השכן בקוטג׳ ששם גדר בא מוטעה. איבאל מקשיבה בחציאוזן, מביטה מחלון על השדות החולפים. בקוטג׳ ויוסף מתחיל מיד בעבודה. הוא מוציא מהמאטרייה שקיות בשר קנה במבצע בשופרסל אתמול וגאה בקנייה החכמה. איבאל מציעה לעזור, והוא מנענע במרף: «אני לבד. את רק תסדרי את השולחן». הטון שלו נשמע רשתבית, כאילו היא לא אשתו אלא עובדת משק הבית.
הקבב הוא לפי מתכון ישן. הוא מזלף חומץ בנדיבות איבאל רואה אותו משפריץ ישירות מהבקבוק, ללא מדד. הוא קוצץ בצל קוביות גדולות, מוסיף פלפל ותבלין אחר שקנה בשוק מנגרות, שהאישה המבוגרת שם הכרזה כי זה מרכיב סודי. ויוסף מבצע כל פעולה כאילו הוא בתכנית בישול בטלוויזיה, מלווה בתיאורים, מסביר איך נכון לעשות. איבאל משווה את המנות על השולחן בשקט.
הבשר מתמרינר כשעה וחצי. במשך כל הזמן ויוסף משוטט סביב המנגול, מוסיף פחמים, בודק את האש. הוא אוהב את הרגעים האלה שליטה, היותו המוביל. איבאל יושבת בכיסא גן, מברכת תה ממזוגה בקבוקית. השיחה לא זורמת הוא עסוק במלאכה, והיא רק מחכה.
כאשר הקבב מוכן, ויוסף מניח ברצינות על הצלחת את השש משוריין הראשון. «תנסי, זה אין כמוהו». איבאל לוכדת קובייה, מנגסת. ברגע הראשון היא מבחינה במשהו מוטעה. הבשר קשה, גסים. והטעם חומץ חריף ממש תופס את הלשון.
היא מנסה לשמור על פנים נייטרליות, לבלוע. לוקחת קובייה שנייה בדיוק אותו דבר. ויוסף מביט בה בציפייה, מחכה לשבח. אז היא משחררת אמת: «ויוסף, זה חומץ יותר מדי והבשר חזק מדי». היא אומרת ברוגע, בלי טון תוקפני, כמו לומר «הקפה קר» או «הגשם מתחיל».
ויוסף מתעכב עם השש בידו. פניו מתמתחים, הולכים ומתקשים. הוא מניח בעדינות את השש על הצלחת ומביט באיבאל כאילו הבגיד אותה.
«התאמנתי, בין היתר. בוקר שלם הייתי עסוק בזה. וכמוך שוב אין לי טעם». קולו נעשה גבוה, מתוסכל. איבאל מתפלאת מה היא אמרה שגרם לו כך? האם אפשר לענות בכנות?
«אני רק אומרת את האמת. אולי הרכבתי יותר חומץ…», היא מנסה לרכך את המצב. אבל ויוסף שכבר מתפרץ. הוא קם מהכיסא, מתחיל להסתובב. «אם לא אהבת אל תאכלי. אני לא שף של מסעדה. זה הקוטג׳ שלי, ובינינו, הקבב שלי. החוקים שלי». בקולו מתמקמים נימות שלא שמעה קודם.
«ויוסף, למה? אני לא מתכוונת לרע», היא מתחילה, ו הוא חותך אותה:
«את יודעת מה? אספי דברים, חזרי הביתה אם כאן לא מתאימה לך».
רגעים ראשונים איבאל חושבת שהוא מתלצף, צוחק, כמו בסדרה שבה נורדים אנשים מהקבב.
«את רצינית?», היא שואלת.
«בהחלט רציני. זה הבית שלי, ואני לא צריך ביקורת». היא מביטה בו לעומק, מחפשת רמז שיתפנה, שיחייך, יגיד «טעות, צחקתי». אך ויוסף עומד עם פני אבן, ידיו חוצות על החזה, מחכה שהיא תקום ותצא.
ולפתע, חום של קפיאה נכנס לגופה לא רק תסכול ממאכל, אלא כעס עמוק על כך שהיא העזה להביע דעתה. היא מרגישה שהדבר אינו רק לגבי הקבב, אלא על כך שהיא חרגה מהתפקיד של אורחת בשטחו.
איבאל קמתת, מתחילה לאסוף חפצים טלפון, תיק, ג’קט. ידיה רועדות, לא מפוחדת אלא מרוגזת מבפנים. שלוש שנים היא חיה איתו, מכינה, מכבסה, מחכה לו מהעבודה, חולקת איתו את אותו הדירה, אותו המיטה. והוא מפטר אותה רק על הערה אחת על קבב, ביום של שמש ושבוע חופשי שהזמין בעצמו. ויוסף מפנה אותה עד השער, הולך מאחור בלי לעזור לשאת את התיק. היא מסתכלת לאחור אחת הוא עומד על המשקוף, מביט במבט כבד, לא מזמין לחזור, לא מתנצל, רק מביט.
היא חודרת חצי שעה לחזרה לעיר תחילה ברגל לתחנת האוטובוסים, אחר כך במונית. כל הדרך מנסה להבין מה קרה. איך היום שפתח בחמימות ובתקוות לשבת נוח, הפך למצב הזה? איך הערה על אוכל הפכה לזריקת אדם מהדלת?
ואז היא מבינה העניין לא היה בחומץ, לא בבשר, לא בקבב. העניין היה בווייתו של ויוסף, שהיה מרגיש בעל של כל דבר הקוטג׳, הקשר, חייה. היא הייתה אורחת נוחה, עד שהיא פתחה פה והביעה דעתה. אורחת שונה, אפשר לזרוק בכל רגע. שלוש שנים היא חיה עם המחשבה שהם בונים משהו משותף, ובפועל היא חיה לפי תנאים שלו גם בדירה, וגם בקוטג׳, שם הוא מתנהג כשליט יחיד.
בערב של אותו היום ויוסף שולח הודעה אחת: «התנצלי תחזרי». היא מביטה במסך הטלפון זמן רב, ואז חוסמת אותו ומתחילה לאסוף את חפציו מפתיעה כמה דברים מצטברים בשלוש השנים.
בשבוע הבא הוא מגיע לאסוף את השאריות. היא מוציאה הכל אל המסדרון, לא מאפשרת לו להיכנס לדירה. ויוסף מנסה לשכנע לא צריך היה להגיב ככה, בואי נדבר, אך קולו נשאר תובע, בטוח שהיא האשמה.
היא סוגרת את הדלת.
והקבב, הקבב ההוא, נשאר על השולחן בקוטג׳, מתקרר, מתקשה, מתמלא בזבובים חסר משמעות לכל. בדיוק כמו מערכת היחסים שבה אדם אחד מקבל מילה אחת, והשני נותר רק עם השקט וההסכמה.
