היום, יום שלישי, 12 ביוני 2026
אני, אֵיתָן כּוֹהֵן, בן 56, גר עם בת זוגי, תְזוֹפִיָה לוי, בת 43, בדירת שני חדרים בפריפריה של ירושלים כבר שלוש שנים. לא נרשמנו לנישואין, אבל אנחנו מתארחים יחד; לעיתים אני אומר לחברים: אנחנו רק גרים יחד. תְזוֹפִיָה חשבה שזה זמני, שמא עם הזמן הדברים ישתנו, אך השנה חלפה והסטטוס נותר אותו כאילו קיים שלט בלתי נראה שאומר: אינה האישה.
בעלתי בית נופש קטן בגליל העליון, קיבוץ קטן ליד ימה. כל סופ”ש אני הולך לשם: מטפיח בגינה, מתקן משקולות, נושם אוויר צח. לפעמים אני לוקח איתה, לפעמים לא יש לי עבודה או מזג אוויר לא נוח. ביום שבת האחרון הזמנתי אותה: בואי נצא, נעשה על האש, נרגע. היא הייתה שמחה; זה לא קרה הרבה.
יצאנו מוקדם בבוקר, היום היה שטוף שמש. בדרך דיברתי על השכן שלנו בקיבוץ, שהציב גדר לא ישרה. תְזוֹפִיָה הסתכלה בחלון על הנוף המרחף של היישובים. כשהגענו, נצללתי ישר לעבודה. שלפתי מהמאטעים שקניות שעשיתי בשופרסל במבצע קופסת בשר, כמה בקבוקי חומץ, תבלינים של קיבוץ חבצלת. אמרתי לה: תכיני את השולחן, אני אדאג. הטון היה כאילו היא רק עובדת לי, לא שותפה.
הכנתי מרינדה לפי מתכון ישן של סבא, שפילח חומץ ישר מהבקבוק, קצץ בצל קוביות גדולות, פזר פפריקה, והוסיף תערובת של תבלינים שקניתי ממוכרת זקנה בשוק של קיבוץ. התנהגתי כאילו הייתי בטלוויזיה, מתאר כל שלב, מסביר איך צריך לחתוך ולערבב. תְזוֹפִיָה שקטה והציבה צלחות על השולחן.
הבשר נשאר במרינדה שעה וחצי. בזמן הזה עברתי סביב המגרש, הוספתי פחמים, בדקתי את הגחלים. הוא אהב את הרגעים האלו שליטה, שליטה מלאה, תחושה שהוא המנהיג. היא ישבה בכיסא גן, שתתה תה מבקבוק תרמוס. השיחה נאנחה, היא חיכתה, הוא עסוק בעבודתו.
כאשר השניצל היה מוכן, הצגתי לה את הקבב הראשון: נסה, זה לא תמצא במקומות אחרים. היא לקחה קטע, לעיסה, ולפתע הבינה שמשהו לא בסדר. הבשר היה קשה, קשקשי, והחומץ חורז בפה. היא ניסתה לשמור על פרצוף נייטרלי, בלעה, לקחה קטע שני אותו דבר. הוא מבטו היה צופה בהתלהבות, מחכה לתגובה.
לאחר כמה שניות, החלטתי לומר אמת: איתן, הטעם חומצי וקשה מידי. אמרתי זאת בקול רגוע, בלי רושם של תלאה, כאילו אומר: התה מתקרר או מתחיל לגשם.
הוא נדהם, פניו הקשיחו, עמד קפוא. התאמנתי על זה כל הבוקר, הוא קרא בקול גבוה, ואת שוב לא מרוצה. ניסיתי למתן את המצב: אולי יותר מידי חומץ. הוא כבר היה נרגש, קם מהשולחן ואלף על המקום. אם לא בא לך אל תאכל. אני לא טבח במסעדה, זה הבית שלי, החוקים שלי. קולו נישא בטון שמעולם לא שמעתי ממנו לפני.
תְזוֹפִיָה ניסתה להתנצל: לא רציתי להכעיס אותך. הוא קטע אותה: אספי את הדברים, חזרי הביתה, אם פה לא טוב לך. היא חייכה בעצב, קלה כמו במצחוק של סדרת טלוויזיה, וחשבה שהוא מתלוצץ, אבל הוא היה רציני לחלוטין. זה הבית שלי, ואין לי צורך בביקורת כאן.
הקור הרגיש בקרבה, כמו קרח בזרוע. היא הבינה שזה לא רק על השניצל. זה על כך שהיא העזה לבטא דעתה, על כך שהיא קיבלה ביקורת במרחב שלו, בשטחו. היא קמה, אספה את חפציה טלפון, תיק, סוודר ידיה רעדו לא משאת נפש, אלא משא של תסכול פנימי. גרשה שלושה שנים איתו, בישלה, כבסה, חיכתה לשוב הביתה מעבודה, שיתפה במיטה שלו. והוא גירש אותה בגלל הערה אחת על האוכל. הוא ליווה אותה עד השער, הלך מאחוריה מבלי לעזור לשאת את התיק. היא הסתכלה בפעם האחרונה הוא עומד על המרפסת, מבטו כבד, לא מזמין לחזור, לא מתנצל, רק צופה בה הולכת.
הנסיעה חזרה לעיר ארכה שעתיים רגליים לתחנת האוטובוס, אחרי זה מיניבוס. היא ניסתה להבין איך היום שהתחיל בשמש ובתקווה לסוף שבוע נעים הפך למצב שבו תגובה על אוכל הייתה מוטיב לחסימת הדלת. היא ראתה שהעניין לא היה בחומץ, לא בבשר, לא בשניצל. היה קשור לרצון של איתן לשלוט בבית, במערכת היחסים, בחייה. היא הייתה אורחת נוח, עד שהייתה לה קול משלה. שלוש שנים של חיי משותפים, ופתאום, רק כי היא דיברה, היא נחשבת לאורחת שצריך להזמין ולפנות.
בערב אותו היום קיבלתי הודעה אחת בטלפון: התנצלי תחזרי. קפצתי לבחון את המסך, וחסמתי את המספר. שבוע אחרי, הוא הגיע לאסוף את המקרר שבאתי איתו, המיטה הקטנה, כמה חפצים. היא הוציאה את כל הדברים למעקה, ולא אפשרה לו להיכנס לדירה. הוא ניסה לשכנע, לא היה צריך להגיב ככה, בוא נדבר. קולם נשאר דרמטי, בטון תובע, עם תחושת זכאות.
בסוף היום, השניצל נשאר על השולחן, קר, ייבש, מכוסה בתולעים. כמו היחסים שלנו אחד שזכה בקול, והשני נאלץ לשתוק.
**לקח אישי:** שליטה ללא הקשבה היא מדבר ריק; אם אינך מכבד את קולו של האחר, אתה מבסס חומות במקום לבנות בית. עלי ללמוד שמילה כן, שמגיעה ממקום של כבוד, שווה יותר מכל תיבול של חומץ.
