נעמי כהן נזזה לחזור הביתה. השעון כבר מצביע על כמעט עשר בלילה, והיא מתחשק להקפיץ למיטה, לשתות קפה קטן ולקחת לילה של נוח. היום היה מעמיס. יוסי, בעלה, כבר חיכה במטבח, האוכל מוכן, והבן דוד, בן-12, כבר התגנב למזנון וקיבץ עוד כמה קוביות פסטה.
נעמי עובדת במספרה קטנה על שדרות בן-יהודה בתל אביב, והיום היא הייתה המחליפה. אחרי שסגרו, היא קישטה את תחנת העבודה, הפעילה את האזעקה, נעתקה את הדלת ואז נתקעה לרגע במחשבה.
הדרך הביתה חצתה פינת משחק קטנה. בדרך כלל שם היה שקט ובטוח: בבוקר היו שם סבתא על הספסל, ובערב שקט, רק המנורות הרחוב האדומות מאירות.
אבל הערב הזה אחת הספסלים לא הייתה ריקה. שני ילדים חבקו זה אחרי זה: ילד בן תשעעשר, ושתיעשר קימרות, וילדה קטנה בת חמש שנראתה כאילו רק היום נולדה. נעמי האטה צעד והגיעה אליהם.
מה אתם עושים פה לבד? כבר כל כך מאוחר! בואו נלך הביתה! קראה.
הילד הביט בה, חיבק בחוזקה את הקטנה, ולחץ על כתפו עוד יותר.
אין לנו לאן ללכת. החתולחתן שלנו זרק אותנו החוצה.
איפה האמא?
איתו. שמכורה.
נעמי לא היססה לרגע.
קמו, בואו איתי. מחר נסדר את כל העניינים.
הילדים קמו לאט. נעמי תפסה את אורייה, כך קוראים לילדה, ביד, והושיטה את היד לידי הילד, איתן.
כך היא הובילה אותם הביתה. היא הסבירה את המצב ליוסי ולדוד, בן12. הם, שהכרתם את לבה הטוב של נעמי, לא שאלו יותר מדי רק הראו איפה אפשר לשטוף ידיים, והזמינו את כולם לשולחן. הילדים, רעביים, אכלו בקצב מהיר, אף על פי שהיו חבוקים זה בזה.
לאחר מכן נעמי ביקרה את השכנה, שלבתה בתהראשונה, וביקשה כמה בגדים לאורייה. אספו הרבה כמו בכל משפחה עם ילדים, אחרי הכל נשארים כמה חפצים.
נעמי רחצה את אורייה, הלבישה אותה בבגדים נקיים. איתן ניתרח בעצמו, גם לו מצאו משהו מהבגדים הישנים של דוד. הם נרדמו יחד על הספה בחדר האור אורייה לא עוזבת את אחיה לרגע, והוא מחבק אותה כל הזמן.
שבעו ומלאים, הילדים נרדמו במהירות במיטה נקייה. נעמי שלחה את דוד לחדרו, והיא ובעלה המשיכו לדיבורים ארוכים במטבח, מחפשים מה לעשות הלאה.
למחרת היא קמה מוקדם, הלכה עם יוסי לעבודה שלו. היא תצטרך לעבוד משמרת נוספת. הילדים התעוררו, היא הזינה אותם, אספה את הבגדים שטו ויבש, ארזה את כולן בתיק והחליטה לחזור לבית.
הם הובילו אותה עד לבית שממוקם ממש בצד. הדירה בקומה השלישית הייתה פתוחה. הילדים נכנסו ועצרו במדרגות…
נעמי נעמדה קרוב. הרגישו רצון חזק להביט בעיניים של האישה שעמדה שם, ולשאול מה עברה על המחשבות שלה כל הלילה, כשהילדים שלה נותרו לבד, איפה שלא ידעו.
יצאה מהחדר אישה צעירה, אבל כה רזה, עם נחשון גדול מתחת לעיניים. היא הביטה בהביטו בילדים וענתה: אה… באתי… מי זאת?
זאת דודה נעמי. הלכנו לילה אצלך אמר איתן.
אה… טוב, מתנחשת היא, ושבה לחדר. נעמי נדהמה. האם זאת הייתה אמא שלהם?
פתאום האישה פנתה אל נעמי ואמרה: בואי למטבח, נדבר.
נעמי הלכה אחריה. למרבה הפלא, למרות שהדירה נראתה עוני, כל היה נקי. הכלים מסודרים, הרצפה מנוקה, הבגדים במקומם. אפילו החליפה שלה הייתה נקייה, אם כי ישנה, עם כפתורים חסרים. שבו, קראה האישה, מצביע על כיסא.
נעמי ישבה. האישה ישבה מולה, הסתכלה בעיניה המודדות ושאלה: יש לך ילדים?
כן, בן-12 ענתה נעמי.
שמע אם קורה משהו לי, אל תעזבי את הילדים, בסדר? הם לא אשמים.
מה? את רוצה לעזוב אותם? נדהמה נעמי.
אין לי כוח יותר. ניסיתי לעצור כמה פעמים אבל לא מצליח. הוא היא הצביעו על חדר שמאחורי צליל של גיהוץ חזק הוא נוחר. פניתי למשטרה. הוא יושב כמה ימים, חוזר ועושה רעש חמור יותר. בלי אלכוהול כבר לא מצליח, אני שותה כל יום. והוא משליך את הילדים על הדרך. הם לא בניו.
איפה האבא?
טבע בים כשאורייה הייתה רק שנה. מאז אני לבד.
את לא עובדת?
עובדים במכולת. נשלחתי משם לפני שבוע בגלל חוסר נוכחות.
והבעל?
עובד לחלקי זמן. אנחנו מתמודדים.
היא נחשבה לדקה, ואז חזרה אל נעמי: אם יקרה משהו, בבקשה אל תעזבי אותם. את טובה. אם אינך יכולה לקבלם, קחי אותם למקלט, טוב?
נעמי קמה. המוח שלה נדחף לאמונות. קושי להאמין למה ששמעה. הכל נראה כמו חלום סוער. הילדים יצאו לקבלה. שני הילדים נגשו, חיבקו אותה. דמעות צפו על פניה. היא נגדה אותן במרוד, ואמרה לאיתן שהוא יודע איפה לחפש אותה.
היא יצאה מהבית, ובחוץ אפשרה לדמעות לזרום כמו גשם, גרם לעוברי הדרך להסתכל. באותו ערב סיפרה הכל ליוסי. הוא לא שאל דבר רק אמר שלכלום הילדים לא נפל. דוד, ששמע את השיחה, נגע בהם ובחיבוק חיבק שני ההורים. כך הם נצפו במטבח בחשקט, מחבקים.
שלושה ימים אחר כך, איתן רץ הביתה, מבוהל, מלטף, וסיפר שאמא נעלמה, ושבטו של החתן נלקח על ידי המשטרה. אורייה נמצאת אצל השכנה, אבל היום ייקחו אותה למקלט. הוא סיפר מהר ובא לחזור אל אחותו. באותו היום הילדים נלקחו למקלט.
למחרת מצאו את אם הילדים בנהר. היא מתה באכזריות. ככל הנראה היא חזה את גורלה ולכן פנתה אל נעמי בבקשה.
נעמי עם יוסי התחילו למלא טפסים במשרדי הרווחה כדי לקבל אפוטרופסות על הילדים. לא נותרו קרובי משפחה של איתן ואורייה, ולאחר כל הבדיקות, ובזכות הסיפור של נעמי על השיחה עם האם, קיבלו את האפוטרופסות.
נעמי נאלצה לעזוב את העבודה. אורייה הייתה מפוחדת מאוד, בוטחה רק באחיה, והייתה תמיד קרובה אליו. אפילו כאשר כפית נופלת מהשולחן, היא מביטה ביוסי, כאילו מצפה לעונש.
היה צורך בהרבה מאמץ כדי לזכות באמונתה. איתן, הבכור, הבין מהר שאין כאן סכנה לא כאב, לא פחד.
לאחר זמן מה, הילדה נפתחה. היא הלכה אל נעמי בביטחון, שיחקה עם דוד, חייכה, דיברה, למרות שהעדיפה עדיין לְהִזְדַּקֵּן משעה קודמת.
איתן התייחס אליה ברוך ובזהירות. הוא חלם על בת, אך בגלל מצבה של נעמי, היא כבר לא יכלה להרות. והיום ההוא, כשחזר מהשגרה של שלושה ימים, נעמי ואורייה חיכו לו בכניסה. הוא הסתובב סביבם והושיט יד לאורייה.
אורייה התקרבה בזהירות וחיבקה אותו בצווארו. הוא הרים אותה בידיו, ויחד נכנסו למטבח. כשראו את אורייה מחייכת, הצטרפו אליהם דוד, ואז נעמי. כולם חיבקו זה את זה והיו שם, נצמדים בשקט, עם חום בלב.
במשפחה הזו עכשיו יש תקווה, והכל יהיה בסדר.
