איך זה יקרה למכור?! קראה בתולדותיי בת חוסר לב, מביטה בבנה. ואיפה אני אחיה? במדרגות? בתחנת הרכבת? או שמא החלטת לשים אותי בבית אבות?
אמא, למה את מתחילה שוב אנח, בקשקשת קוסטה, בנה.
האם רצית להציע לי קופסה של מכונת כביסה? קראה בקול נרדם. לא איבדת שכל, קוסטה?!
אל תצעי. רק רוצה לדון באפשרויות
מה יש לדון? הבית איננו חפץ שניתן למכור כשקשה! היא קפצה משולחן בחוזקה. נולדתי כאן, גדלת כאן. ואתה החלטת למכור אותו!
ברקע החלה להיכנס לשער בלי לדפוק השכנה, לידה ויזלה.
ריטה! מה איתך, יושבת קפואה? אמרת שתשתול את כל המגרשים השנה. אחרי שרצף בחורף שעבר כמעט קרס! איפה התכניות שלך לעיר?
ליטה, ניסיתי באמת מטה רוחה סופיה. נבטות רק הצטיינו, ואני לא מצליחה להרים יד כדי להרוס אותן
מה להרוס! לפני חודש נתתי לך את מספרו של איתן, חקלאי מלשפד! הוא היה עומד לחרוץ את השדה שלך ולחקור! היית שותלת משהו מועיל, ולא רק ורדים בתקופתך
קוסטה אמר שאולי באקיץ יבוא עם חברים. על האש, מדורה. אבל לי אז הבוסק והורדים
אלו הורדים שלך! קראה לידה בקול מרוסס. חמש השנים האחרונות בנך בא שלוש פעמים. והכל עם בירה, לא עם מנגל.
הוא עובד. יש לו הרבה עניינים
ובחור, זוכרת את החורף ההוא? אין מזון, אין תרופות! טוב שהגעתי אלייך. ובן העובד שלך? אפילו לא מצליחים להתקשר!
הוא תמיד מגיע כשקוראים לו
ריטה, את כמו נערה: מאמינה וממתינה. והזמן חולף. צריך לחשוב בראש, לא בלב. והגינה שלך עכשיו זקוקה לחקלאות, לא לשיחי ורד!
אולי אעשה את המגרשים. איפה שהבוסק כבר נצמח
בדיוק. ומה שלבתך שומעת?
הכל כמו תמיד. קוסטה משוחח איתה יום הולדת, ראש השנה זהו כל השיחה.
קוסטה מופיע אצלך פחות ויותר, והדאגות מצטמצמות. איני רוצה להבהיל, אבל העתיד יהיה שקט יותר
סופיה רוזן חיה בכפר משק שדה תמר, סמוך לגליל. לפני עשרים שנה נשארה לבדה עם הילדים בעלה מת בתאונת דרכים. בתה הראשונה, נועה, הייתה חכמה, למדה מוקדם, כבשה את הכביסה והבישול. קוסטה נולד מאוחר יותר, כשאמא הייתה מעל ארבעים, והפך למגן שלה. הבדל של חמש עשרה שנה ביניהם. זמנים שונים, חינוך שונה.
נועה עזבה ראשונה.
אימא, אני רוצה להתחתן.
עם מי? עם רומן מהיישוב? אסור! אין לו מקצוע, השכלה או תרבות!
זאת חיי, אימא. אני כבר שמונה עשרה.
ראית את הבטן שלו? שם לא תמצאי נשמה הכל שומני!
זה לא חיצוני, הוא טוב וחכם. קיבל עבודה בעיר.
ואת תצא איתו?! ואני כאן לבד?
אלמד, ואשאר.
סופיה בכה וביקשה. אך נועה, קיבלה מזוודה וקפצה מהחלון, נעלמה. ללא מכתבים, ללא שיחות. רק שמועות מדורשי.
קוסטה נותר עם האמא זמן רב. בניה חצר למנוחה: פרגולה, נדנד, מנגל, דשא ופרחים. ללא מגרשים, ללא תפוחי אדמה.
אמא, למה צריך מגרשים? בחשבון נפתח חנות! יש כאן כלכך תפוחי אדמה, קישואים, ירקות. למה תעשי מאמץ?
אצלנו תמיד היה הלכה של מה ששלנו
אבל זה היה פעם! עכשיו אנחנו במאה עשרים ואחת!
סופיה הסכימה. חיה בצניעות, אך בנוחות. קוסטה מביא מזון, תרופות, מלווה לרופאים. לאחר מכן פגש בתו של קוסטה, מרינה, נישא. סופיה קיבלה אותה, אך אישיותן לא התאימו. היא לא הסתירה את הדחייה לחיים הכפריים ובפרט לחמותה.
בביקורו הרגיל של קוסטה, כמו תמיד, חיבק את אמו, הוציא מצרכים וישב לשולחן.
אימא, אשמח לשוחח. יש לי רעיון מאוד משתלם.
שוב על עסק?
אימא, בחשבון נפתח קונים אדמות! רוצים לבנות עיירת קוטגים. תשתיות, הכול. אם נמכור את הבית עם המגרש אפשר לקנות דירת חדר אחד בחיפה. ונשאר הון ראשוני.
חכי מה איתי? איפה אחיה?
אימא, אל תדאגי. אפשר לחשוב על מרפסת נופש או לשכור דירה. לא ברחוב!
אתה רוצה לשים אותי בדירה?! מאחורי גן שבו כל שעורה היא משפחתית?! אתה מת לשנות? זה הבית של המשפחה שלנו!
אימא, זה רק בית. ישן, לא נוח. כל עוד המחיר גבוה צריך למכור.
אף פעם! אחזה סופיה במכותיה. כל עוד אני בחיים, הבית יישאר. ולא אשאיר לי צוואה!
קוסטה נזע, תפס מפתחות ויצא, בלי להיפרד.
סופיה יצאה לחצר. על שפתון שיח ורדים בחצי פתיחה. ביד אחת הקשת, ביד השנייה הגרזן. נקטה לחפור את השיח למטבח, אך לא הצליחה להזיז אותו.
עדיין לא? קראה לידה לידה מהקורה.
אין כוח. לא בגוף, לא בנפשׁה.
כבר מאוחר! העונה בוזבזה. וקוסטה שלך אולי לא יחזור.
מה תמליצי?
תחשבי בקפדנות. סידרי את הכל כראוי תקבלי דירת חדר אחד בחיפה. רפואה קרובה, חנות, חימום, שכנים. ציוויליזציה.
סופיה לא נמהלה כל הלילה, חשבה. לבוקר עלתה לאוטובוס ונסעה לחיפה, לקוסטה. החליטה להתפשר ולדבר ברוגע.
עלתה לקומת שלישית, נעמדה בפתח.
מתוך הפנים נשמע קול:
וירה, היא לא רוצה למכור! עקשנית כמו מסחר!
אז לך למוביל! איך אשמור על העסק?! אנחנו על הקו, ואתה מתרכך! תמות בחשבון נפתח שלך!
סופיה נחרדה. אז חצתה בחזקה.
אמא? פתח קוסטה.
תודה, בני, שמסרת אותי! קולה רעד. באתי לשוחח, להתפייס. ועכשיו תדע: לא אמכור! אף פעם! עדיף לקבור אותי באדמה מאשר לתת אותך לעסק שלך!
אמא
צא מכאן עם השדים שלך! צעקה. שהוריהם ימכור דירות! והבית שלי אל תגעו בו!
סופיה הסתובבה והלכה. לילה בילה בתחנת הרכבת. בבוקר חזרה הביתה. שלושה ימים שכבתה, ואז קמה, לקחה את הגרזן, אך עדיין לא יכלה להתקרב לשיחי הוורדים.
בבוקר, במרפסת, מישהו דפק.
מי שם?
אימא, זאת אני. נועה.
נוֹעָקִית?! קפאה סופיה. בתי האהובה
אימא, איך את?
כמו קול רועד.
קוסטה התקשר. אמר שאת משוגעת, לא רוצה למכור. ואני אומרת לו: לך. הוא חשב שאת כבר סיימת ואני הבנתי הגיע הזמן לחזור.
בתי אבל אנחנו
מתי זה היה? שלושה ילדים לי. ועכשיו אני מבינה אותך טוב!
ילדים?
שתי בנות ובן. ורומא עכשיו ספורטאי, עובד בתחום ההייטק.
ואת?
נבקר. בסוף השבוע. אביא לך מצרכים, כל מה שצריך. אנחנו קרובים, אימא.
מגרשים?
אינך זקוקה למגרשים עוד. עכשיו יש לך נינים.
סופיה בכתה וחיבקה את בתה.
