היי, אז תשמעי, אתמול נכנסתי למזד (הבניין בתל אביב) שבו גרו בן שלי ואשתו, והלב שלי היה קופץ מרוב שמחה. לא יכולתי להמתין לראות את ההתרגשות על פני כל המשפחה כשאקח את המתנה המיוחדת שלי חצימטר של קופסה קטנה, קשורה ברצועת סרט רוזה משי עם בנט גדול ומתנפנף.
ההוצאה? אין לי מילים. לא חסכו לי שום משאבה, משאב או זמן. אפילו ערכתי משימה מיוחדת: נסעתי לחיפה, למורם של אומן שמחזיר בובות ישנות לחיים. תפרתי בעצמי שמלה כחולה עדינה וקרפדה, חופה קטנה, ואז הוספתי: מעיל פטריות מצמר, מגפיים קלאסיים, צעיף עם כובע, רשתות תחרה קטנות, חולצה תחתונה, וגם שמלה מנוקדת. הכול בעצמי! זאת הייתה הבובה שהייתה לי, כשהייתי ילדה של שמונה, באיזור של משפחה קלה. הייתה לי רק אחת, והייתה לי אהבה גדולה אליה היא הייתה המתנה הכי יפה שהייתה לי בחצי המאה השישים.
וואו קראה חמותי, נוגה, כשהיא ראתה את הבובה הישןחדשה. איפה מצאת את האוצר הזה?
זו הבובה הראשונה והאחרונה שלי! אמרתי, בלי לשים לב שהיא נראתה מבולבלת. נסעתי לבקר אחותי בכפר, שם לקחתי אותה מהבית שבסביבות הקיבוץ; כל האחים שלנו גברים, ולא היה מישהו שיסיע אחרי אחרי. היא נשארה קופסתית שנים, עם רגל שבורה כמה בכיתי כששברה! והיום? היא נראית כמו חדשה, אולי אפילו יותר האומן עשה קסמים!
סבתא, תני לי! קפצה בת שלנו, אביגיל, בזמן שהמבוגרים מתבוננים בבובה.
אה? שאלתי. יפה איזה שמלה אני רוצה כזאת!
רוצה שאני אצור לך אחת? הצעתי.
אמא, מיהו הקפץ? התערב יוסי, הבן שלנו, בחיוך.
שקט, אבא! אני רוצה! קראה אביגיל בת החמש, מביטה בבובה בעיניים גדולות.
תהיה שלך, חמודה, הכל יהיה שלך! חיזקתי, ובינתיים הוספתי: שמם של הבובה נטשה.
חחח, שם רע! נזכרה אשתו של יוסי, דנה, והציקה. נקראת «צ׳לסי»!
אבל ילדה! קראה חמותי, רבקה, בקול נרגש. זה שם של כלב!
זה צ׳לסי, כמו מה שבסרט! קפצה אביגיל, נדנדה ברגל וקיבלה את הבובה. עיניה הכחולות נפתחו פתאום, והבובה נראתה כמו בחיים. ראיתם?!
חמותי, שלא כמו נזירה, אמרה ברגש אמיתי: אה, היה לי כזאת כשגדלתי! רק שהגוף היה רך, עם מילוי. איזה יופי! תני לי להחזיק רגע
אביגיל, במרחק, העבירה את הבובה לחמותי, והמשיכה לצפות איך הם מתפעלים ממנה.
איזה יופי! המשיכה חמותי, תראו כמה חום בעיניים! וגם הבגד תפור עד תמים, בדיוק כמו השמלה הכחולה שהייתה לי בילדותי! היא חייכה.
תפרתי לפי תבניות של המוזיקה הסובייטית, אמרתי, מגרדת פנים קלה. ממש! כל הלבשה, עצמי! קהל של צחוק נפל, אפילו החותן, משה, חייך עם שפם שחום כאשמת חיטה מבושלת.
פנים של חמותי נצבעו באדום, אני שמתי את הלחיים שלה על חזה, כאילו קיבלתי קימור של שחר. היא חייכה חייכה, ואמרה: בואו נבדוק מה הבובה יכולה! ולחצתה על הבטן, והבובה צעקה בקול ילדותי: «אמא!»
הדור הצעיר ההורים של אביגיל הביטו זה בזה וחייכו בחמימות. דמעות של נוסטלגיה נזרמו בעיני, כאילו חזרתי לחיי הילדות. חמותי צחקה קצוות, והבובה נראתה כמו של תינוק.
תחזיקי, אביגיל, אמרתי, רק אל תפרקי את הלחצן, טוב? הלחצן גם תוקן.
אביגיל הסתכלה, הקימה את הקופסה ובכלה את החיוך. כשקיבלנו ברכה לחגיגת יום הולדתה, כולם הרימו כוס, והקופסה נשארה על השולחן. החתול של המשפחה, תמר, נרכב על הבובה והחל ללקק את השיער הכחול שלה.
איפה הילד שלנו, אלון? שאלתי פתאום. הוא בחוץ עם החברים, לא בא איתנו.
הוא כבר חזר? שאל יוסי. הוא מצא חמש קבצים על גילי, אבל אנחנו לא מתעניינים בזה.
אחר כך החלו לשתות, והבובה נקרעה, אבל הכל נלקח בחשבון.
האם תיזכרי, חמותי? שאלתי, כשאיבדתי את העיניים. איך קיבלתי אותה?
והכל היה קיים: הייתי ילד קטן, בלי בובות ולא בגדים חדשים רק הלבוש של האחיות הקודמות. אחי הגדול, אלי, עבד בחקלאות, הלך לצבא, נפל. אמא הייתה חד-חד-ערבית, והקפיצה של הלב במקומות חסרים. בלילות, כשאמא אפתה לחם של שש שקלים, זה היה המשמר של המשפחה, ולא היה לנו הרבה.
בשנה שהייתי שמונה, אחרי חזרת אלי מהצבא, הוא קנה לי בובה של ממש בובה יפה מדהימה! כולם רצו לראות אותה בחנות, אבל היא הייתה יקרה מדי. קראנו לה נטשה.
אחרי כמה חודשים, קיבלתי אותה במתנה, היא הייתה כל כך יקרה עלי שהייתי שוכחת מכל מה שקורה סביבי. אני תפרתי לה שמלה, האכלתי אותה, לימדתי אותה לקרוא, ולילה שכבתי איתה. חטפתי אותה על רצפה, אבל היא נשארה בכל קופסה.
במשך השנים, היא נשארה לי בלב, והיום היא חזרה לחיים, בתור תורמת של אהבה למשפחה שלי.
סבתא, תודה! קראה אביגיל, לוחצת את הבובה אל חזה. אני לא אפגע בנטשה שוב, היא האהובה שלי.
נזכרנו בשם? שאלתי. צ׳לסי או נטשה?
נטשה, בטח, חייכה אביגיל, ונשקה את הבובה על הראש. את היפה והטובה של חיי, חביבתי!
המשפחה חייכה, והחמות משה הרים כוס ושתה: לחיי אביגיל ונטשה! לכל החביבות שלנו!
יאללה, עוד כוס קפה! קרא חמותי, והכול צחק בקול רם.
