הטלפון צלצול בדיוק בצהריים, חותך את השקט המתוח של ההמתנה.
רבקה כהן בחילה, תפסה את השיחה במהירות, והציפה את היד על “קפלת השולחן” הדמיונית של השולחן חגיגי.
אורי? בנך?
היי, אם. מזל טוב.
קולו של אורי היה מתוח, כאילו מדבר מהמרתף, עם רשרוש של חיסול מכשולים.
אמא, אל תעצבי. אני באמת לא יכול. בכלל.
רבקה נחרדה. עיניה נצמדו לקערת הסלט הקריסטלית עם השרימפס שעליה היא מטגנת חצי לילה.
איך זה “לא יכול”? אורי, לי כבר שבעים ושבע. יום הולדת.
מבינה, אבל יש כאן “כוח עליון”. הדדליין של הפרויקט נשרף, אתה יודע מה זה אומר. השותפים משוגעים, הכל תלוי בי.
אבל אתה הבטחת
אמא, זה עבודה, לא חובבן. אני פשוט לא יכול לוותר עכשיו ולפגוע בצוות. אין לי בריח.
הקול של השיחה נרגע, נשמע רק הרעש של הקו.
אני אולי אקפוץ לביתך שבוע אחרי, נדבר פנים אל פנים. סבבה? נשיקות.
צלצול קצר.
רבקה החזיקה את הטלפון לאט. שבעים. כוח עליון.
הערב עבר בטורקיז של ערפל. שכן של פינה, נגה, נכנסה עם פקק של שוקולד מריר “בבלול”. ישבנו, שתינו קוניאק קטן “לכיף”. רבקה ניסתה לחייך, הנהנה, סיפרה על סדרה, אבל החג נצמד למטבח שלה ונקלע למצב של “לא נולד”.
מאוחר בלילה, אחרי שהחליפה לחולצת בית ישנה, היא תפסה את הטאבלט. בריצת אצבע אחת פתחו את רשת “ווצאפ”. נצצו תמונות של חוות, חתולים, מתכונים.
ואז הבזק חד ונוקב.
עמוד של אורית, כלתו.
פוסט חדש, פורסם לפני עשרים דקות.
מסעדה בשם “הקוף”. קשתות זהב, מלצרים עם כפפות לבנות, מוזיקה חיה וכוסות קריסטל.
אורית, אם של אורי, לבושה בפנינים, מחזיקה זר ענק של ורדים אדומים.
ואורי.
בגרב לבן, מחבק את חמותו.
מחייך. אותו אורי עם “כוח עליון” ו”שותפים פראיים”.
רבקה הגדילה את התמונה. על המסך נראו פניהם החמות של האורחים.
הכיתוב: “חוגגים יום הולדת של האמא האהובה! 65! הועבר לסופ”ש כדי שנוח לכולם!”
“נוח”.
היא זכתה לזכור שכאשר היה אירוע יום הולדת של רווק אתמול, ביום שלישי.
הועבר. לחגיגת שבועה של אורי.
ליום שבעים שלה.
היא המשיכה לגלול.
אורי מרים כוס, מוסר טוסט.
הם והאורית צוחקים, משקיעים ראשיהם אחורה. על השולחן צלחות צד, יין, פירות ים, קינוחים מפוארים.
עבודה.
היא התבוננה בפנים המרוצים של בנה.
הבעיה לא הייתה במסעדה. לא באגרדרום, רובו שלא היה מתאים לכד שלה.
הבעיה הייתה בשקר.
שקר קריר, שליו, יומיומי.
רבקה סגרה את הטאבלט.
החדר, ריח של מאכלים שלא נאכלו, נראה ריק.
יום הולדת שבעים הפך לתאריך לא נוח.
יום שאפשר היה לדחות למען חג של אחרים.
בבוקר שני, ריח חמצן של ארוחה שהפסידה. קיבוד שצפה כמעט יום שלם כבר חמצתי. סלט השרימפס שקוע, זרם מיונז. חזה בשר מתבשר מכוסה בקרום חלקלק.
רבקה הוציאה דלי אשפה גדול.
במדת קצב, קערה אחרי קערה, היא זרקה לתוכו את יומולדתה.
את עבודתה. את ציפתה.
הנה נעלמו רולדים מחצלת חצילים שאורי אהב כל כך. כאן נותרו חתיכות של “נאפוליאון” הביתית שלה.
כל תזוזת כף הייתה כאב חסר קול בלב.
זה לא היה אפילו פגיעה. זה היה מחיקה.
היו פשוט מחקורים בנימוס, בטענה של “כוח עליון”.
היא שטפה את הכלים, נשאה חבילה כבדה ונאבה, וחיכתה.
הוא הבטיח “אקפוץ בשבוע”.
הטלפון צלצל רק ביום רביעי.
היי, אמא! מה שלומך? סליחה, נתקעתי ממש.
בסדר, אורי.
שמע, אני מביא לך מתנה. אחזה כ-15 דקות, אחרי זה אורית תיארגן יש לנו כרטיסים.
כרטיסים?
לתיאטרון החדש, אותו של אורית הביאה.
הוא הגיע אחרי שעה, ניגן קופסה כבדה.
הנה, מזל טוב שוב.
על הקופסה מכשיר ייבוש אוויר עם יוניזציה.
תודה, לחשה, מניחה את המתנה על הריצפה.
אורית בחרה, זה ממש דבר טוב. לבריאות.
הוא נכנס למטבח, מלא מים ישר מהברז.
אמא, אין לך מה לאכול?
ריקתי את הכול ביום שני.
אורי מציק.
למה לא התקשרת? הייתי לוקח
רבקה הסתכלה עליו בשקט.
היא, שתמיד מחפשת תירוץ, חשבה אולי אורית דחפה אותו. אולי הוא לא רצה. אולי לא ידע.
אבל הוא עמד שם והמשיך לשקר.
אורי.
כן?
ראיתי תמונות.
הוא נוקד, עם כוס בידו. פנה לאט.
איזה תמונות?
מהמסעדה. בשבת. בפרופיל של אורית.
פניו רעדו, ואז קפאו קשיחות, כעס.
אה, מובן. טוב, המשך
אמרת עבודה.
אמא, אלוהים, מה ההבדל?..
ההבדל הוא ששקרת לי.
אורי שם את הכוס על השולחן בכוח שזזל מים.
לא שקרתי! היה לי עבודה! סידרתי הכל עד שישי, לא ישנתי כמעט!
ובשבת?
ובשבת אורית ארגנה לי חג! אתה יודע אורית היא רוצה שהכל יהיה “כמו שצריך”! אני כאן למי זה נוגע?
קולו הלך ועלה, הפך חריף.
חשבתי להיסתר? לא רציתי ללכת לשום מקום! נמאס לי!
רבקה הסתכלה עליו בשקט.
הנה הוא בנה הבוגר, ארבעים.
קרע אותה רק כי נתפסת על השקר.
יכולת רק לומר אמת, אורי. לומר: “אמא, אני לא מגיע, אנחנו חוגגים אצל שלומי”.
ומה היה משנים? קרא. שתגידי לי שבוע שלם “תשתי לא נרפא”?
“שתי לא נרפא”. זה היה הפתרון.
אמא, זו המשפחה שלנו. אני חייב להיות שם. אתה רוצה שהקשר שלי עם אורית ייהרס?
הוא הביט בה בזעזוע חבוי.
הוא השתדל, ובכך הפך אותה לאשמה.
פעמיים צלצול בדלת.
אורית באה. הכל, אמא, אני לא חוזר.
הוא תפס מעיל.
תטפל במכשיר, יש הוראות. דבר שימושי.
הוא ניסה לבורח, משאיר אותה לבד במטבח.
רבקה הסתכלה על ריח המים מהכוס על השולחן.
הקשר נמתח.
היא ניסה לדבר בכבוד, “בגרות”, נכשל.
הוא לא רק שיקר הוא בחר בשקר כדרך הקלה ביותר לתקשר איתה.
והיום הולדת הפך רק לחוסר נוחות.
שבוע עבר באטמוספירה של קיפאון משונה.
רבקה עדיין פקדה את המתנה. “דבר שימושי”.
היא נלחמה עם ההוראות, מלאה מים למיכל, חיברה לחשמל.
המכשיר גרגר. נדלק תאורה כחולה רכה, וכל החדר רועם ברעש עמום.
והריח יותר נכון היעדר הריח.
האוויר, שתמיד היה משולב בריח של ספרים ישנים, צמחים מיובשים וטיפה של “אדום שושן”, הפך לחדר סטרילי.
חסר צבע. מוות.
כאילו מישהו בא ולשטף את הבית בגורירה, מוחק כל עקבות החיים שלה.
היא ניסתה להתרגל. “אורית בחרה”.
המכשיר רעה, האור תבע, “מיינס”. ורבקה הרגישה, שהאוויר החדש, הנקי, קשה לה לנשום.
היא פתחה את החלון, אבל הסטריליות לא נעלמה רק התערבבה ברוח קרה, הפכה אותה עוד יותר קרה ולחוסמת.
ביום ראשון היא החליטה לנגב אבק במזנון.
ידיה הלכו על המדפים עד שמצאו מסגרת.
צילום. שם היו חמישים. אורי, אז סטודנט, חיבק אותה על הכתף מחייך, שיער מפוזר ועיניים שלמות.
מאחורי, דיו מדוה: “לאמא הכי טובה בעולם! בנך”.
רבקה ישבה על הספה.
הסתכלה על הילד במצלמה.
והקשיבה לרעם המסתורי של מאוורר האוויר.
הנה בנה האמיתי. זה שהייה של כתב ברכה והביא מימוזה על מלגה.
ואת ה”דבר השימושי” שהביא גבר עייף, כדי שלא תתלונן.
מתנה שנקנתה לא בשבילה, אלא ממנה לשלם חוב.
הערכים שהיא שמרה, האמונה שהוא טוב, רק נגרם לו, התפזרו.
היא ראתה הכל קריר, חד, כמו תחת מוח.
היא לקחה את הטלפון.
הקשת מספר.
אורי, היי.
אמא? מה קורה? בקולו שלט בו דאגה מוכרת.
כן. בוא בבקשה.
יש לי תוכניות, אמא. אורית
תבוא. וקח את המתנה של אורית.
הפסקה.
מה משמעות “לקחת”?
בדיוק. היא לי לא נצרכת. תבוא.
היא תלתה את השיחה.
הוא הגיע אחרי ארבעים דקות כועס, אדום, מרחף מהפתיחה.
מה קורה? מה המשמעות של “מתנת אורית”?
רבקה עמדה במרכז החדר. רגועה.
היא לי לא נצרכת, אורי. קח אותה.
היא ציינה למכשיר שרעיד בפינה.
אתה צוחק? זה דבר יקר! לבריאות שלך!
הבריאות שלי, אורי זה כשבני לא משקר לי ביום הולדת השבעים שלי.
הוא רעד, כאילו קיבל מכה.
שוב אתה על האש! כבר הסברתי!
לא. אתה לא הסברת. רק קראת וצעקת.
אלוהים, למה אתה מתעקש ביום הולדת שלי! נשב אצל חמות ומה? זה פשע?
פשע לשקר, אורי.
שיקרתי כדי שלא תתאכזבי!
שיקרת כדי שזה יהיה נוח לך, ענתה בשקט. כדי לא להודות שהאמא של אורית חשובה לך יותר משלה.
זה היה פגיעה מדויקת.
הוא פתח פיו, ואז צלצלה הטלפון.
הוא תפס אותו. על המסך “מיקו”.
אורי הסתכל על האם, ואז על הטלפון ולחץ “ענה”.
כן, ניקה.
אני בא על האמא. שוב סצנה של מתנה.
אני לא יודע מה היא רוצה! הכל, אני בא!
הוא סגר את השיחה.
הביט במישה.
פעם ראשונה בעיני השיחה, נגע בחרטה.
הוא עמד בין שני עולמות אם רגועה, שסיפרה אמת, ובין אישה שממתינה לו עם “כרטיסי תיאטרון”.
אמא, אני נבך. זה לא…
לך, אורי אמרה. אורית מחכה.
היא הלכה לחלון, מציינת שהשיחה נגמרה.
הוא נשאר שנייה, אז רץ, לקח מעיל, ויצא.
היא נשארה לבד.
היא ניגשה למפזר האוויר ויפעה את הפלג מהשקע.
הרעש הקבוע נדם.
הבית נמתא למריחות שמוכרות.
חלפו יומיים.
קופסת “הדבר השימושי” חזרה אל השער, כמו באשמת שתיקה.
אורי לא חזר. לא לקח אותה. הוא רק חיכה שמא האם “תקרר” ותתפייס.
רבקה הבינה הוא לא יבוא.
היא לקחה טלפון והתקשרה לחברת משלוחים.
היא הכתיבה כתובת מרכז עסקים, קומה א’, שבו אורי עובד כמנהל מחלקה.
היא שלמה למשלוח, ושניים צעירים נשאו בקול שקט קופסה מבריקה לשער.
כאשר דלתות נסגרו, חדר השקט התמלא.
המעשה הסתיים. בלי מילים, אבל בכבוד.
היא החזירה להם את העולם האמוץ, המלאכותי, את השקר, את הניסיון לשלם חוב.
בצהריים צלצלה הטלפון.
רבקה מיד ידעה. מספר של אורית.
רבקה כהן? קול החמות נשמע מכווין בכעס מבוקר.
כן, אורית.
למה זה אומר? החזרת את המתנה? השליח הביא אותה ישירות למשרד של אורי! כל המנהלים ראו!
היא לא מתאימה לי.
לא מתאימה? שילמנו עליה עשרים אלף ! היא הייתה מתנה מהלב!
מתנה, אורית, אומרת של הלב, לא כדי לחבוט בשקר.
שקט קצרת נשימה של תדהמה במקשיב.
איך אתם מתגאים! נפטרה אורית. אורי עלול לאבד את הפרויקט, הוא עבד כמו משוגע, ואת… אתם תמיד היו אנוכיות! כלום לא בא לכם!
“את תמיד היית אנוכית”.
תודה, אורית, השיבה ברוגע ולחצה “קץ”.
היא ידעה מה קורה שם.
דמיינה את הסצנה שהחמות תסדר לבנה.
אבל ראשונה בפעם, היא לא הושיטה.
הוא הגיע מאוחר. כמעט חצות.
דפיקה אחת ברורה, חביבה, מלאת חרטה.
היא פתחה.
על המדרגה לא היה אותו גבר מזועזע, אלא אורי. עייף, פנים אפורות, מבט ריק.
הוא עבר לשולחן, וישב על כיסא.
רבקה לא הדליקה אור, עמדה לצידו.
היא אמרה שאם אלך אלייך, אולי לא אשוב.
הוא הביט בשולחן.
אני… אמא. סליחה.
הוא הרים עיניים.
לא רציתי לשקר.
אבל שיקרתירבקה חייכה, וידעה שלפחות היום היא מצאה שלווה אמיתית.
