יומן שליוסי 12בְּמַרְס 2026
הייתי מאוהב באורלי מאז היסוד, ותמיד חיכיתי לרגע שבו נעלה יחד על מדרגות בית הכנסת ונאמר אני מקבל אותך בחופה.
אמא שלי, רות, מנהלת מחלקת לידה ב’שִׁבָּה’ בתל אביב, לא אהבה את הבחירה שלי. היא חיברה את תשומת ליבה לרופאהאחות ריבקה, בת משפחה של רופאים, והייתה בטוחה שהיא מתאימה לי יותר מכל אחת.
אחרי שסיימתי תיכון, נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תלאביב, והיא התחילה ללמוד לתרגום אנגלית במכללה למקצועות השפה, בדיוק כמו אמאּהּ וסבתּהּ. יחד עם החברים שלנו, החלטנו לחגוג את סיום השנה בטבע; נסענו לבית הקיץ של משפחתי בכפר עיןזִיוִן.
היום השם לכולנו כמעט שלם בחיק האורנים לא רצינו לחזור לחיי היוםיום, אבל תחילת הלימודים קראה לנו לשוב לבתי הספר.
בחודשי הסתיו, האורלי קראה לי בטלפון:
יוסי, אני בהריון. איך תגיב?
הייתי בטוח בתשובתי:
כמובן, אקח אותך בזרועותיי ללשכת האוכלוסין, נלך לשם יחד.
היא חייכה וענה:
אינני לבד, אני כבדה.
צחקתי: לא מפחיד אותי, הייתי מתאבק בתיכון, את קלת רגלי בשבילי.
שאלתה מה נעשה עם הלימודים. אמרתי לה שכדאי לשקול שנה של השהייה לאחר הלידה, אולי לימוד מרחוק כפי שעשתה אמאּהּ.
היא הוסיפה: אחרי החופה תעברי לגור איתנו, תכבדי את אמאּהּ מרחוק. היא לא תסכים לי, היא דמות חשובה בחיי.
קיבלתי את דבריה בכבוד, ונרשמנו באותו שבוע ללשכת האוכלוסין.
בביקור אצל אמאּהּ של אורלי, נכנסנו למשרד והקפצנו חזרה לבתינו. באחת הערבות, הגיע אלינו אורח של אביה של אורלי האח׳ר, יוסף, עם אשתו לאה ובנו אבּי, בן שש עשרה, שנראה מבוגר יותר מגילו.
בביתי סיפרתי להורים על אירועי החדשות, והודעתי להם שעלינו להתכונן לחופה.
הערב, רות ניגשה לבית של אמאּהּ של אורלי במטרה לגרום לסכסוך. היא צלצלה כמה פעמים, אך לא נפתח הדלת; במטבח נוגנה מוזיקה, וכולם לא שמעו. באותו רגע אבּי, שהיה במקלחת, נלהב מכך שלא היה תגובה והסיר מגבתו, פתח את הדלת במראה של ניתוח.
רות הייתה נבוכה, הוציאה טלפון נייד והחלה לצלם את המסדרון, כולל אבּי במגבתו.
אתה כאן לראות את מרים? שאלתי, מתכוון לבת האמאּהּ.
לא יותר, ענתה רות, והציצה למטה במדרגות.
אחרי שהגיעה הביתה, היא הראתה לי את הסרטון, והדגישה כמה זמן לקח לפתוח את הדלת.
את מזהה את המסדרון של אורלי? עדיין אין לנו מושג מי האבא של הילד.
חיבבתי על כך: אמא, את צודקת. היא לא בשבילי.
שלחתי לה הודעה זועמת בטלפון, וכיביתי את המכשיר. היא נבקה, ויצאה אלי בשעה מאוחרת.
רות צפתה מהחלון כשהיא מתקרבת, פתאום פתחה את הדלת בעצמה, לא הרשתה להכניס את אורלי, ויצאה לעליית המדרגות.
ומה רצית מאת יוסי? הוא כבר ישן. ואת שחקת שני צדדים? המשיכי לשחק עם בחורים אחרים, פעמיים פנים.
היא סגרה את הדלת בחוזקה.
אורלי התבולנה, ישבה על המדרגה ובכיה. אחרי כמה דקות חזרה הביתה, במטבח אמאּהּ של אורלי מרים הייתה שוטפת כלים, והבת, יוליה, חיבקה אותה.
הילדה, מה קרה? החופה קרובה, צריך לשמח.
אמא, לא נותר דבר חוץ מזה שאני נושאת את הילד שלו. היא קיבלה הודעה על כך שאני מרימה פידבק מצידה של יוסי.
מרים ניסה להרגיע: אם יוסי מתנהג כך, הוא ימשיך לציית לאמא שלו. אלוהים גרם לו להתרחק ממך. נגדל את הילד לבד.
לאחר הפגיעה בי, עברתי הריון קשה והייתי במצב חירום במחלקת הלידה של ‘שִׁבָּה’. נולד לי בן תחת הרדמה, אך הצוות הודיע לי שהילד נולד מת.
לאחר ניירת, נמסרו לנו הגוף של הילד המת וביקרנו קברו. הייתי עדיין במחלקה, ולכן לא השתתפתי בטקס ההלוויה.
לאחר האירוע, אמאּי של יוסי מכרה מיד את הדירה והחליפה מקום מגורים.
זה לטובה, בת. ההתמודדות עם יוסי הייתה מסובכת, והוא תמיד ראה בהתרברבות.
גם אני מקווה שאשכח אותו מהר.
עברו שמונה שנים. אני עובדת כמתרגמת בחברת תרגום קטנה, וכשקלטתי פתאום בכניסה למשרדו של יוסי, הרגשתי סערה.
למה אתה חוזר לחיי? שכחתי אותך מזמן.
מצטער, אבל האסון הביא אותי אליך.
זה מוזר. לך אל אמא שלך עם בעיותיך, אין לי זמן בשבילך. תעזוב את המשרד.
אורלי, בבקשה תקשיבי לי, זה חשוב גם לך. אחכה לך בבית הקפה שמול אחרי העבודה.
היא החזיקה בעיניים על המסך, והפנתה אותי, והקצתי שהשיחה נגמרה.
בערב, פגשנו ברחוב.
סליחה, אורלי, הבן שלי חולה, הוא צריך תורם.
טעות בכתובת, יוסי. אמאּך יש משאבים פה.
חיפשנו תורם ולא מצאנו, אפילו מכרתי את הדירה. את אם, ויש לך סיכוי טוב יותר לעזור לבן שלנו.
זה צחוק? הילד שלנו נולד מת, הורינו קברו אותו.
הוא בחיים, הוא כבר בן שמונה.
איך זה קרה?
זוכר את היום שבו הגשנו בקשה לחופה?
אף פעם לא אשכח את ההודעה המגעילה שלך.
הוא חזר על הסיפור שאמא שלו סיפרה לו על מה שראתה במדרון.
הסברתי מי הוא סשה (החבר של אביה) והוא הפך חיוור. הוא עדיין אהב אותי ולא נישא. גם אני נשארתי רווקה, מפחדת לאסוף ילד חי אחרי האובדן.
יוסי, בוא נדבר על הבן שלנו. מה עשתה אמא שלך?
במחלקת הלידה, ראה אותך מובלים למרפאה, חשבה שההריון שלי, הבדיקה אישרה שמי האבא, אבל היא לא רצתה לתת לך את הילד. אשמת אותי על ההסכמה. קנאה נגדך רדפה אותי, אלוהים נגזר עלי והבן שלנו, סרגיי, חולה.
בוא נבצע התאמה של רקמת עור. אם אינך תואם, הוא חייב להיות בעל קבוצה דומה לי.
כן, יש לי קבוצה שלישית.
ידיי רעדו, הלב שלי קפץ כשנפגשתי עם הילד בקליניקה.
סרגיי, מצאנו אותך. עברנו הרבה, אנשים עזרו לנו להיפגש, אמר יוסי, ואני נשארתי ללא מילים.
אמא, חיכיתי לך, חיכיתי כך, למרות שאין לנו תמונות שלך בבית.
בני, הכל יהיה בסדר. אני כאן ואעשה הכל בשבילך, נבאתי, חיבקתי אותו.
הוא התאמן, התברר שהרכבתי תואמת, והחלים. יוסי מכר את הדירה, שילם את חשבונות הקליניקה, ועכשיו אנו גרים יחד בדירה עם ההורים של אורלי.
אורלי, סלחי לי, נצטרך להתחתן ולהביא עוד ילד. הרופאים אמרו שלקוחות קרובים יותר הם תורמים טובים יותר.
קראתי על זה, יוסי, למען בריאות ילדינו, אני מוכנה לכל.
התחתנו, ועכשיו, לצד סרגיי, מגדלים שני ילדים נוספים בן ובת.
היום אני מרגישה שהחלק האונקולוגי של חיי הסתיים, והמתח שלנו נרקם מחדש. תודה, אלוהים, על ההזדמנות השנייה.
