אורלי ונועם יוצאים מבית של חברים שחוגגים בקול ושמחה יום הולדת, והולכים חזרה למושב שלהם ברמת אביב. בחוץ כבר נופל נובמבר, והאור העדין של פנסי הרחוב מגלה שלג נופל באיטיות. במקומות מסוימים רוח קלה מזחלת שלגיות קדימה.
איזו יופי! מתלהבת אורלי, מתבוננת בנוף הערב.
בטח! מסכים נועם, מחבק את אורלי.
הם ממשיכים לצעוד כמה צעדים, פתאום היא נעצרת.
שומעת? שואלת היא מנוע.
שומע, מישהו בוכה, משיב נועם, מסתובב סביב.
האם יולדים בחוץ בשעה הזאת? הבכי נשמע כמו תינוק קטן, אומרת אורלי מודאגת. הילד בטוח קרוב, רק לא מצליחה לראות היכן.
הזוג נעצר ובוחן סביב.
כנראה משם! קובע נועם וממהר לכיוון הפארק העירוני. על ספסל שכבר מכוסה שלג נמצא קופסה שממנה נשמע הבכי.
איזה קטן לוחשת אורלי. אבל איפה ההורים?
נראה שהם השאירו אותו כאן לבד, משער נועם.
אורלי לוכדת בעדינות את התינוק ביהודה, והקטן נרגע מיד.
ילד או ילדה, מי פגע בך? אומרת אורלי ברוך. איך יכלו הורים כה קרים להניח תינוק בקור?
הם מגיעים לביתה, מניחים את התינוק על הספה, ומגלים שהולדתה רק ביום-חד. היא לובשת חולצה ישנה, ומצופה בשמיכה של תמרון קרועה.
צריך להאכיל אותה מייד, ושולייתה לא נחלפה מזמן, לוחשת אורלי עם דמעות בקולה.
אני רודף, קונה הכל, מציע נועם.
קנה תערובת, בקבוק, ושוליים, מבינה היא, ומחזיקה את התינוק בחום. היא נראת על סף דמעה.
חמש דקות עוברות ונועם חוזר עם הקניות.
הנה חיתולים חד-פעמיים, כי אין אחרים, אומר הוא, מניח את השקית לפני אורלי.
טוב, עכשיו נחליף ונאכל, משמחת אורלי, מתרוצצת סביב הילדה. עור הפנים של הילדה מכוסה פצעיות, והיא משחילה קרם לתינוק על גופה ומניחה חיתולים חדשים. הילדה לוכדת בקבוק עם תערובת בקיבוץ, כאילו לא הוזנה זמן רב.
צריך לדווח למשטרה, אחרת יחשבו שגנבנו אותה, מציע נועם. לא רוצה להיתפס על ידי החוק.
אני איתך, משיבה אורלי, מניחה את הילדה לשינה.
רקע השחר, עובדי רווחה והמשטרה מגיעים לדירתם. אורלי צופה במתח בעוד לוקחים את הילדה מביתה. במהלך הלילה היא כבר התקרבה אליה, והפרידה מכאב בלבה. נועם ואורלי אינם בעלי ילדים כבר שבע שנים. לפני זמן מה אורלי הרתה, אך איבדה את העובר בחודש הרביעי. מאז לא קיווה לחוות הורים. ייתכן שהילדה שנמצאה באמת איבדה את הוריה
נשארים לבד, אורלי ונועם חושבים על גורל הילדה.
אהובי, כמה שהייתי רוצה להחזיק אותה שוב בידי! היא כה יפהפייה, אומרת האישה.
אתה יודעת, אני נהנה מכל הסיבוב הזה סביב הקטנה, משיב נועם, מביט בחלון. בגן המשחקים מטיילות אימאיות עם עגלות. נועם מדמיין את אורלי בין ההורים המאושרים מחייך.
שלושה חודשים עוברים. חלום הזוג הצעיר מתגשם. הרשות לא מצליחה למצוא את ההורים הביולוגיים של שירה. אורלי ונועם שמחים. הם רוכשים כל מה שהילדה צריכה: עגלה, מיטת תינוק, בגדים, צעצועים ועוד. שירה הופכת למרכז ליבם. היום אורלי מתהלכת בגאווה עם עגלה ורובונה בחצר הבית, משוחחת עם אמאיות אחרות על הילדים. אין ספק שהורים מאומצים יעשו הכל למען הילד.
הזוג מנחם את שירה. בגיל שבע עשרה היא מסיימת תיכון עם מדליית זהב ומתכננת ללמוד בחינוך.
לאחר מסיבת הסיום כל המשפחה מתאספת סביב השולחן לחגוג. פתאום דפיקת דלת.
אפתח, אתם, בנותיי, שבו, מחייך נועם ומרוץ לקבלה.
בקרוב מופיעה זוג שיכורה, גבר ואישה, שנכנסים בחוצפה לאולם.
בת שלנו, מזל טוב על סיום הלימודים! מודיעה האישה במעלה ג’קט אפור, שחוק.
בת שלנו, סבטה, אנחנו גאים בך! מוסיף גבר, מאוורר מצחייה.
מי אתם? קופצת שירה מהשולחן. למה הגעתם?
אנחנו ההורים האמיתיים, יקירתי, אומרת האישה בקול רועש. מצאנו אותך בפארק על ספסל לפני שבע עשרה שנה.
אמא, אבא, מה קורה? האם זה מצחיק? שירה מביטה באורלי ובנועם, שמסתכלים זה על זה במבוכה.
שירה, תתעלמי מהם. אנחנו ההורים האמיתיים, ואלו אלכוהוליים שמחפשים משקה, אומר האב.
אה, אתם כבר מחלקים בקבוקים? משיבה שירה בצחוק מריר. למה אתם כאן בכלל?
אורלי מתערבת, ומספרת בעיניים רטובות את סיפור התינוק שנמצא בפארק.
שירה מביטה במפחידה בנועם ובאורלי, כמעט בוכה. היא מתכוננת ומכריזה:
אם זה נכון, אתם שניים תצאו מכאן! מצווה, מצביעת על האורחים הלא רצויים.
בת שלי, למה כך? יש לך אחיים ואחיות קטנות, אומרת האישה במבט זקוף, מזקנה שערה. בעלה מתנדנד ברגליו, נראה כאילו הוא נפל בזמן.
טוב, אגיע לבקר בקרוב, מבטיחה שירה, כדי ששודדים אלה יעזבו מיד.
הזוג המוזר מתכופף, מברך ואז עוזב.
נועם נושם הרגשה של הקלה.
איזה ריח נותר! מתלוננת אורלי, פותחת את החלון.
שירה מביטה בסקרנות בוראות ומבקשת:
האם זה אמיתי?
האם האם מביטה מטה.
כן, בת, מאשר האב.
ההורים מספרים איך מצאו אותה על ספסל מקפיא בפארק בקור, בלבוש שמלה ישנה, ועשו כל ניירת האימוץ הדרושה.
אז אם כך, אמא, אבא, אני אוהבת אתכם יותר! כמעט בוכה, היא חובקת אותם, ומקווה שלא היה קורה אם לא היו שם בפארק.
הזמן ממשיך. האורחים הלא הולמים לא חוזרים יותר. המשפחה מבינה שמדובר באנשים שמחפשים כסף לשתייה. האם ההורים הטבעיים נזקקת לכסף למזון הילדים.
שנים חולפות. שירה מסיימת תואר ועובדת במכללה לחינוך. היא לעולם לא שוכחת שאולי יש לה אחים ואחיות. היא מחליטה לנסוע לבקר אותם.
היא והחבר שלה, וינסנט, נוסעים לכתובת שנכתבה. וינסנט הוא חבר ותיק שמבטיח לתמוך בה. הם מגיעים לבקתה הרוסה שבה עדיין מישהו גר.
זה זה? שואל וינסנט בפליאה.
כנראה, משיבה שירה ונכנסת לחצר הנטושה שנראית כאילו לא נגרמה עוד תיקון.
הם מדפיקים על דלתות עץ ישנות. אחרי כמה שניות נשמעים קולות צעדים.
אה, זוכרת אותנו? מקמעת את עצמה האישה המוזרית, בטלית ישנה. תיכנסו. מי איתך? החתן? אם כן, נשפך ונטעם לו.
אני החתן, אבל לא הגענו לשם בשביל זה, משיב וינסנט ברצינות.
למה אז? תתנו אפילו אגוז לילדים, הם רעבים, ואני ללא כלום. אביכם קבור לפני שנה, משכית האישה בכתבה.
בפתח הדלת מופיעים שני עיניים של ילדים שמבטם מלא בפחד.
זה בשבילכם, אומר וינסנט ומסובב שני קופסאות גדולות של ממתקים לילדים. הם תופסים מיד את המתנות ונוסעים לחדר אחר.
בכיסא עומד בחור רזה שמביט באורחת בחשש, כאילו חושב על משהו.
זה מישקה שלנו, הכירו. הוא ביישן, אבל טוב, חולם ללמוד, משקפת האישה המוזרית.
שירה וינסנט מתקרבים.
בואי נציג? מחייכת שירה, מרחיבה יד. אני האחות שלך.
הבחור מביט איתור בחשש, ומושיט בקושי ידו.
שירה וינסנט לוקחים את מישקה איתם. הוא מתברר כחכם ומוכשר. בעזרת תמיכת משפחתה, שירה מצליחה לממן לו לימודים ולמצוא לו דירה בתל אביב. היא מבקרת אותו מדי יום עם וינסנט. מישקה פורח, מחייך, מצחק ומספר בדיחות, משמח את המשפחה.
בבית האם-אלכוהוליסטית נותרו עוד שני ילדים בגיל תשע ועשר. שירה לפעמים מחכה להם ליד בית הספר, מביאה שקיות גדולות של מצרכים. היא מרגישה צער עמוק על אחיה הקטן והאחות, כי אמם מבזבזת את כל קצבאותיה על אלכוהול. שירה מזמינה אותם לביתה, כדי שירגישו ילדים אמיתיים, ישכחו עוני וקושי. היא וינסנט גוררים אותם לקולנוע, לאטרקציות או רק לפארק. יום אחד האם נפטרה סופה של אורח החיים שהייתה לה במשך שנים.
נועם ואורלי מזוהים כהורים מסורים ואכפתיים. בקרוב מתווספים לשיחה שני ילדים נוספים: ארתור ווריטה, שמטפלים בהם קולה ושירה. הם גדלים במשפחה המאמצת, שוכחים את ילדותם הקשה ומקווים למחר טוב יותר. הם חולמים ברגעים קודמים לברוח מהבית הקלוש והאבסורד, אך היום חלומם מתגשם. הם יוצאים, מקבלים השכלה, הופכים לפסיכולוגים מצוינים ופותחים מרפאה משלהם בה הם מקבלים מטופלים רבים.
