ציפורה מיהרה לחזור הביתה. השעון בחלון המטבח ציין כמעט עשר בלילה, והיא הרגישה כאילו משאית של עייפות נקרשת על גביה. רצפה של היום בַּשֵּׁרָה, והצפייה היחידה הייתה להגיע לדירה, לשבת עם ארוחת ערב חמה ולקפוץ למיטה. גברתה כבר היה בבית, השולחן ערוך, והבן יואב, בן12, כבר היה משוּבָּח.
ציפורה עבדה במספרה קטנה בפרבר של תל אביב, והיום הייתה על המשמרת. אחרי שהסגרו את הדלתות, היא סגרה את האזעקה, נטעה את המפתחות רק כדי לעצור לרגע.
הדרך לבית חצתה דרך פינת גן קטן, הגנים של רמת חן. ביום המקום היה מלא בנסיעות מנוסות של קשישים על ספסלים, ובערב השקט חזק יותר, אך התאורה של הפנסים העצים שומרת על תחושת הביטחון.
הפעם, עם הלילה המהולל, אחד הספסלים לא היה ריק. שני ילדים שכבשו אותו ילד כבן תשעעשר, ובת קטנה, נראית כלא יותר מחמש. ציפורה האטה בצעד וניגשה אליהם.
למה אתם כאן לבד? כבר כל כך מאוחר! בואו נלך הביתה!
היה ליפנים הביטו בה, הילד ליטף את יד התאמה, וקיבל את חיבוקה של האחות הקטנה בחוזק.
אין לנו לאן ללכת. החתול של אבא שלנו גרש אותנו.
איפה האמא?
איתו. שיכורה.
בלי לחשוב פעמיים, ציפורה פתחה את הלב.
קום, בואו איתי. מחר נסדר הכל.
הילדים קמו באיטיות. היא אחזה בתופת השמלה הקטנה של הילדה, שהייתה קוראת לעצמה רוני, ונתנה יד ללבושו של הילד, איתן.
כך היא לקחה אותם לביתם, סיפרה הכל לבעלה ולבנה, יואב, שהכיר את לבה הרחום של ציפורה הם לא שאלו, רק הובילו אותם אל חדר האמבטיה, הציעו מקום לשתות, וכיבו את השולחן. הילדים, רעבים, אכלו בקושי, אך באפית היממה.
לאחר מכן היא הלכה לבקר את שכנתה, חנה, שלבנה ללימודי יסוד בכיתה א’, וביקשה בגדיים עבור רוני. אספו מלא בגדים כרגיל, אחרי הילדים כל בית מתפנה ממלאי.
ציפורה רחצה את רוני, הלבישה אותו בבגדים נקיים. איתן ניקה את עצמו, ומצאה בגד ישן של בנה. שניהם חלו במיטה של הסלון על הספה רוני לא הרפתה צעד מהאח, ואיתן חיבק אותה בחוזק.
הילדים, מרוצים ועייפים, נפלوا לשינה על מצעים קרים. ציפורה שלחה את יואב לחדרו, והיא ובעלה המשיכו לשוחח במטבח, מתכננים מה ייבדל הלאה.
בבוקר, לפני שימשיך במשמרת השנייה, היא קמה מוקדם, ליוותה את בעלה לעבודה והלכה לקחת את הילדים. היא האכילה אותם, אספה את בגדי הלבוש שהייתה להם היום המיוסדים, ושמה אותם בתיק, חזרה אל ביתו של הילדים.
הם הובילו אותה אל הבית שהיה ליד גן הילדים, דירה בקומה שלישית שנפתחה במפתחות. ילדים נכנסו ועמדו דוממים במדרכות.
ציפורה עצרה, רצתה להביט באישה שמולו במבט ישיר ולשאול מה היא חשבה כל הלילה כשהילדים נותרו לבד, לא ידוע היכן.
מאחורי הדלת יצאה אישה צעירה, אך נבילה מאד, עם נגע חיוור על עין ימנית. היא הביטה בחוסר עניין בילדים ואמרה בחשש:
אה באנו מי זאת?
זאת הדודה ציפורה, נשארנו אצליה, קרא הילד.
אה טוב, לחשה היא, כאילו לא קרה דבר, והחלה לחזור לחדרה. ציפורה נדהמה האם זו הייתה אמם?
פתאום, האישה הסתכלה אל ציפורה והזמינה אותה למטבח.
בואי, נדבר.
ציפורה הלכה בעקבותיה. למרות שהמקום היה דל, ניקיון עלה על כל דבר הכל היה מסודר, המים בכיריים צוחקים, והחליפה הישנה של ציפורה נראתה נקייה למרות הכפתורים המשוריינים. האישה הצביעה על כיסא והזמינה אותה לשבת.
יש לך ילדים? שאלה באחת משעורותיה.
כן, בן12, יואב, השיבה ציפורה.
שמעי אם יקרה לי משהו, אל תעזבי את הילדים, בסדר? אין הם אשמים.
את מתכוונת לעזוב אותם? נבהלה ציפורה.
אני לא יכולה יותר. ניסיתי לעצור, אבל ללא הצלחה. הוא היא הפנתה מבט לכיוון חדר שבו נשמע רעם נשימתי. פניתי למשטרה, הם יושבים כמה ימים ואז חוזרים, והם מגדלים את הכאב. בלי שתייה אינני יכולה. הוא מקבל את הילדים כשאם לא שלו.
איפה האב?
הוא טבע כשרוני הייתה בת שנה. מאז אני מגדלת אותו לבד.
את עובדת?
בחנות נעליים, פוטרתי לפני שבוע בשל חוסר נוכחות קבועה.
והגבר?
משקיע כשאפשר, כך אנחנו מתמודדים.
שקט נמשך, ואז חזרה לשאול.
אם יקרה משהו, בבקשה אל תעזבי אותם. את טובה. אם את לא יכולה, קחי אותם למקלט. מובן?
ציפורה קמה, ראשו נענע בראשו המוח עמד עלול. היא הרגישה שהכל בלתי אפשרי, שחלום נורא. הילדים יצאו אליה, חיבקו אותה חזק. דמעות נחלפו על לחייה, היא נגבה אותן במרזה ואמרה לאיתן שהוא יודע היכן לחפש אותה.
ביצאה אל הרחוב, והדמעות זרמו כגשם, משאירות קהל עוברי דרך מביטים. באותו ערב, היא סיפרה לבעלה את כל הסיפור. הוא לא שאל עוד, רק אמר במכל מקרה הילדים לא יוותרו. יואב, ששמע, חיבק אותם הם נשארו יחד על המטבח, מתנשקים בדממה.
שלושה ימים מאוחר יותר, איתן רץ בתשוקה אימו נעלמה, והחתן נלקח על ידי המשטרה. רוני כעת אצל שכנתה, אבל היום היא תועבר למקלט. הוא סיפר הכל בחלקות, רץ חזרה אל אחותו. באותו היום הילדים נלקחו למקלט.
למחרת, מצאו את אם הילדים במים. היא מתה באכזריות כנראה חזתה את גורלה, ולכן פנתה אל ציפורה בבקשה מזעזעת.
ציפורה ובעלה נלחמו דרך המשרדים, עד שקיבלו אפשור להיות אפוטרופסים. לא נימצאו קרובי משפחה לאתן ולרוני, ובזכות עדותה של ציפורה על השיחה, קיבלו את ההחלטה.
ציפורה הפסיקה לעבוד, רוני נותרה חרדתית, תלויית על האח. אפילו כף כף נופלת משולחן, היא מסתכלת על בעל ציפורה בפחד, מצפה לעונש.
נדרש זמן רב כדי לזכות באמונתה של רוני. איתן, הגדול יותר, הבין מהר שהבית שלהם בטוח, בלי כאב או פחד.
לאט, הרוני נפתחה. היא ניגשה לבטחון אל ציפורה, שיחקה עם יואב, חייכה, דיברה, עדיין מעט חוששת מבעל ציפורה. הפחד מגברים בוגרים היה עמוק.
הוא, בעל ציפורה, קיבל אותה בעדינות ובזהירות. הוא חולם על בת, אך בעיית בריאות מונעת מציפורה להרות. היום שבו חזר ממשלחת של שלושה ימים, ציפורה ורוני יצאו לקבל אותו. הוא הסתובב, פתח זרועות אל הילדה.
רוני התקרבה בעדינות, חיבק אותו סביב הצוואר. הוא הרים אותה, והם נכנסו למטבח יחד. רוני חייכה, חזרו בחיבוק כל המשפחה יואב, איתן, ציפורה, והחלום נרדם בחום לבבותיהם.
עכשיו, במשפחה הזו, הכל יהיה טוב.
