לא. החלטנו שלא כדאי שתביאי את האישה והילד לדירה הזאת. לא נוכל לשאת את אי הנוחות זמן רב, ולבסוף נבקש מכם לעזוב.
והאישה שלך אחרי זה תספר לכולם שאנחנו זורקנו אתכם לחוץ עם תינוק, זה יפגע במוניטין שלנו ואני לא רוצה שיזכירו אותנו ברע. אז אל תביאי את דרו והקטן לשם, תפתרו אחרת.
השכן מהקומה השנייה שם לב מיד שדבורה חזרה מהשיחה עם יובל מדוכאת. שניהם הפכו לאמהות לפני שלושה ימים, והיו עומדות להשתחרר אחרי מחר. שמחת לב! אין שום סיבה לעצב.
דבורה, אין לך פנים. מה קרה? שאלה השכנה.
יובל אמר שהבעלים של הדירה דרשו שנעזוב מיד. הוא טוען שהדירה הייתה מושכרת לזוג בלי ילדים, ועכשיו אנחנו מביאים תינוק. הוא אומר שהשכנים יתלוננו, הוא יקרע לב בלילות, והיא לא רוצה בעיות.
ואז מה? אין לכם איפה ללכת?
להוריו של יובל יש דירת שלושה חדרים, אבל שם עדיין גרה אחותו הקטנה. להוריי של דבורה יש בית במושב כ-20 קילומטרים מהעיר.
טוב, תשהו שבוע-שתיים אצל הסבתות עד שתמצאו דירה, הציעה השכנה.
יובל חיפש, אבל כל בעל בית שמזהה תינוק מיד אומר “לא”. הוא קיבל כמה הצעות, אך כולם נדחו. אז הוא פשוט העביר את כל הציוד מהדירה המושכרת לדירת ההורים.
ההורים והאחות הקטנה לא שמחו לבוא לבית של יובל עם משפחה חדשה ותינוק בועט.
בני, לפני החתונה שלנו כבר אמרנו שלא תגורו איתנו, אמרה האמא. אתה יכול לשהות בחדר שלך, אבל אנשים זרים לא רצויים בבית שלנו.
והדבורה שלך? בשבילך היא אישה, בשבילנו היא זר. אנחנו לא בחרנו אותה.
אמא, זה רק זמני עד שנמצא משהו קבוע, ניסה יובל להסביר.
אתה יודע שאין דבר יותר קבוע מזמן זמני. שבוע יהפוך לחודש, והחודש יהפוך לנצח.
היא המשיכה: ״אנחנו עובדים, האחות הלומדת, כולנו רוצים מנוחה. עם תינוק בבית איאפשר לשמור על שקט לא מדברים בקול, לא צופים בטלוויזיה, והלילה מוכן להתעורר בכל רגע מבכי של תינוק.״
יובל הבטיח שימצא מקום מהר.
אחר כך, אחרי כל הבלבול, יובל הגיע לבית החולים.
שימי לב, דבורה, אולי תשאירי את הילדים אצל ההורים עד שתהיה לך מתנה? שאל יובל.
האם אמך לא רוצה לראות נכדה? שאלה דרינה בהתפלאות.
לא, אמא אמרה לנו שלא נבוא. השיב יובל.
מצוין! כשאחרים מביאים תינוקות, המשפחה רואה פרחים, מתנות ושמחה. אנחנו, כמו חורים, אף אחד לא רוצה לראות אותנו. קראה דבורה בקול נוקב.
בערב היא התקשרה להוריה, ובאותו היום שהוציאה מהחדר עם הבן, הגיע אליה אביה של דבורה.
קחי, בת, נכדה, בואי הביתה. פנה החמות אל יובל תביא את כל הציוד של דבורה ואת מה שרכשתם לתינוק.
בנסיעה של שלושים דקות למושב, כבר חיכו לכל הצרכים של הילד: מיטת תינוק עם מצעים של דובים ושפנים, ארון לבגדי תינוק וכיסא ארוחת בוקר נוח. במטבח היה שולחן ערוך לארוחת חג רק ההורים, סבתא של דבורה והאחות הצעירה, אירית, היו שם.
בארוחה לא דיברו על משפחתו של יובל, אבל חיפשו שם לילד. קיבלו שם אילון.
יובל חזר לעיר אחרי האוכל והבטיח להביא עוד דברים למחרת. כשחזר, קיבל חדשות טובות.
דבורה, יובל, אמר האבא כשהמשפחה התכנסה סביב השולחן. אנחנו עם האמא החלטנו למכור את בית סבתא, והכסף שנקבל נועבר אליכם.
נעשה זאת במתנה מהמשפחה של דבורה, בתנאי אחד: הבית שבו אנחנו גרים עכשיו יעבור באחריות לאירית. את מסכימה?
בוודאי.
הבית נמכר תוך שלושה חודשים. במשך הזמן דבורה ואילון חיו במושב, ויובל היה בעיר בדירת ההורים, אבל בסופי שבוע תמיד היה מגיע לבת ולבן.
חצי שנה חלפה עד שמצאו דירה, קיבלו משכנתא והשלימו שיפוצים. לבסוף היום שבו דבורה, יובל ואילון נכנסו לדירתם החדשה הגיע. אחרי שבוע של ארגון, ערכו מסיבת כניסה. הזמינו את הורי דבורה, חברותיה והחברים של יובל. באותו ערב לא הופיעו הורי יובל הם לא שמעו שהבן קנה דירה.
אמא של יובל חשבה שהם רק עוברים לדירה שכורה חדשה.
מה זה, בן? הזמנת את המשפחה הכפרית לחגיגה, ולא אמרת לנו שיש לך דירה קבועה? אולי היה אפשר להזמין אותנו! טענה האמא בטלפון.
באמת, אפילו לא ראינו את הנכד עדיין. אתם לא מתקרבים אלינו, זה משפחתי? שאל יובל.
אמרתי לכם שאנחנו קשישים, צריכים שקט, ועדיין מבקשים לבקר? השיבה האמא.
למה? אילון הוא נכד שלנו!
אמא של יובל המשיכה: ״בצורה משועצמת, כשהיה תינוק קטן, לא היה לנו מה לראות כולם נראו אותו דבר.״
יובל השיב: ״זה נראה כאילו אתם הפחדתם שמישהו יכניס את המשפחה שלו לדירה שלכם, והגנתם את הקירות כמו מצודה.״
אמא של יובל: ״אז כעת כשיש לנו דירה, אפשר לבוא לבקר? אנחנו עדיין לא מוכנים לארח.״
יובל: ״האם פגעתם? אני רציתי להזמין את האישה והילד שלכם לחופשת קיץ בדציבר שלנו.״
האמא: ״למה פתאום? הילד צריך אוויר צח, בחודש מאי בחום בעיר, בקיץ יהיה עוד יותר חם.״
יובל: ״אז אשאר לבד בקיץ, רק נבקר בסופי שבוע.״
הוא הוסיף: ״אין לנו שום עלות מצידנו, דבורה תדשן את האדמה, תקטוף מלפפונים כדי שלא יתרחבו זה הכל.״
האם כולם מבינים?
פעם ראשונה, אמא והאחות של יובל ראו את אילון בגיל שני וחצי, במפגש מקרי בקניון. הם הביטו מרחוק, אבל לא הלכו קרוב.
זה הסיפור של סבתות ואמהות בחיים שלנו!
מה אתם חושבים? תכתבו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ על לייק.
