הייתי נוהג משאיות בנתיב ארץישראל לפני שנים רבות, והיום, כשאני מביט אחורה, נזכרתי ברגעים של אותם ימים. יונתן, גבר בעל תווך כבד, נהג מנוסה וחרוץ, אך למרבה הצער, לא היה סורק לחברויות. אף אחד מהקולגות לא רצה לשבת לצידו, והוא קיבל זאת בברכה. הוא נודע בכינוי “הקודר”, שאנשים השתמשו בו אפילו כשקראו לו בשם.
המסלול ההוא היה שגרתי משאת מוצרי חקלאות מנגב, דרך כביש 6, אל נמל אשדוד. האופק היה רגוע, והדרך פתוחה, עד שבראש הדרך, על קצה המגרש, משהו חיוור בקצה העשב רחש. יונתן ניגן למנועו, מתרגש, והחליט לעצור כדי לבדוק מה שם.
שׁם חיכה לו חתול מפוספס ענק, שנשף בעוצמה כאילו מוכן למכור את חייו במחיר גבוה. על פי האמירה שהחתולים “יש להם תשע חיים”, היה ברור שהוא כבר איבד כמה מהם היה חנוק, עם רגל פגומה ודביקות של דם על פרוותו.
“מה גרם לך למצב כזה, חתול?” שאל יונתן, מכופף מעל החיה. החתול גרר שיניים וניבט בהתנגדות, כאילו אומר שלא צריך עזרה ואף מציע לנהג להמשיך דרכו.
יונתן נזכר במחתרת קטנה של ילדותו החתול של סבתו, שנקרא “רוזה”, שגרם לו לשכוב חם ליד האח במרפסת. אז נזכר באותה אהבה, ולכן הציע: “אולי אוכל לקחת אותך למרפאה”.
הוא הרים בעדינות את החתול, שם אותו בקרון של משאיתו, והניח אותו מאחורי מושב הנהג. החתול נח ובחר להירגע.
הוא פנה מהכביש הראשי אל יישוב קטן בשם קיבוץ רמת-אליהו, שם מצא מרפאת וטרינרית. הרופא, מר דרור, קיבל אותו ללא תור, ובחן את החתול: “החתול מבורד, אבל נוכל לחטא, להניח גבס, והכול יסתדר”.
“הרבה משאיות חורזות כאן, ואין מקלט לחיות,” השיב הווטרינר, “והחתול הזה בריא, לא גוזל”. המבט של החתול עמד בפניה של יונתן, ועיניים ירוקות חודרות לתוך נשמתו, וגרמו לו להרגיש חרטה האם הוא מציל או משאיר?
הוא חייך, חזר למרפאה, ושם שני נשים שבדלו. הראשונה, אילנה, סיפרה על בתה נויה, שהגיעה אליה בריצה, מנסה להתחבא מבעלה. השנייה, רוּחַ, הוסיפה בחמלה: “היא לא שווה את הכאב, היא רק רוצה לבה”.
יונתן חייך בחן, כי הוא עצמו חווה כשלונות במערכות יחסים נישואין שכבר לא נמשכו, אהבה שנפלה ללא סיום.
הווטרינר חזר לחתול, חיבק אותו ונתן ייעוד: “קח אותו איתך, אולי הוא יחליף לי קן”. יונתן קיבל את החתול, והמשיך בדרך.
לאחר כמה קילומטרים ראה יונתן על שפת הדרך שני דמויות: אישה קוראת בחוזק, ילדה קטנה, נועה, מתכופפת עליה.
“היי, אני לא מקבל נוסעים!” נענה יונתן בחוסר סבלנות.
פתאום נשמע קולות “מיאו!” מאחורי המשאית.
“האם אתה ער?” שאל יונתן.
“המיאו,” החתול חזר על עצמו.
“זה יכול להיות מצרך?” נזכר יונתן, “טוב שהצבעת לפני שאחזור למבנה”.
הוא עצר, הוציא את החתול לחוץ, והחתול קפץ בזוהר על הזנב שלו, כאות לאישור.
האישה, בת שמו רוּחַ, רצה אליו, מושכת אחריה את נועה, והתחילה לבכות: “אנא קח אותנו איתך! אנחנו רק שלושים קילומטר משם”.
יונתן ניסה להסביר: “אני לא מוניות, אני רק משאית”.
הוא קיבל את האתגר, והציב את החתול על מושב האחורי, החתול נידח ונפגש על ברך רוּחַ, מתפלא.
“האם תסמכו על החתול?” שאל יונתן, מציע שיקחו אותו יחד.
רוּחַ חייכה והגיבה: “אני עובדת במרפאה, אבל אין לנו בית קבוע… יש לי דודה ברמת-אליהו, נבקש ממנה”.
הילדה נועה נגעה בחתול, והחווה שלו נחת.
מתוך שיחה קצרת משיחה במרפאה, יונתן קיבל הרגשה שזו האישה שנקראת אילנה, שהבעל שלה כועס.
הוא הציע: “בואו אסע אתכם”.
הן חזרו על שמות: “אני אילנה, ובתי נקראת נועה”.
“יונתן?” שאלו.
“היי, אתה?” שאל יונתן, משוכנע.
“אין לי טלפון הבעל נעלם”, היא לחשה.
יונתן הציע את מספרו.
היא לחשבה: “הדודה תקבל, אבל החתול?” היא אמרה בחוסר בטחון.
החתול ניגן בעיניים, כאילו מבין.
בכך, יונתן המשיך את הדרך, כשהחתול “חובש” על הברכיים שלו, חבוט את המהירות, וצריך היה להמתין לשקילה במרפאה שלושה שבועות.
בסיומה של המסע, יונתן חזר לעיר קטנה, פתחה את דלת המרפאה והופתע לראות את אילנה ובת נועה עומדות במרפסת.
“היי, אתה כאן,” אמרה אילנה, מביטה אליו בחיוך.
“הוא היה חלום,” חייך יונתן, “ולא רצה להפריע”.
היא חייכה: “החתול היה חביב, אבל עכשיו הוא איתך”.
יונתן, בזמן שהחולף מחזיר אותו למחשבות, שאל: “למה אנשים כושלים נוטים להכה על החלשים?” החתול ניבט אליו, משקיע קו משוגע של רגש.
התשובה הייתה ברורה החתול ניבט בחזקה, כאילו הוא היה רוצה להוסיף נשק של שיניים ושריטות.
בזכות החתול, יונתן הרגיש שלפחות יש לו שותף לדרך. הוא סיפר לחתול על משפחתו, על שירותו בצבא, על דעותיו על הפוליטיקה, והחתול מקשיב, מיאו, מאשר, משתף.
פתאום על צד הדרך, שני גברים רצים, אחד משורק באקדח, השני פונה לרוץ.
החתול קפץ, נשק את הפורץ בגרון, והחילם על נשק. יונתן תפס את האקדח, שלף אותו וצועק: “הידיים למעלה!”
החוטף צעק: “הסר את החתול!”
החתול נלחם באגרוף, יונתן נצל לחוץ, והם המשיכו לרוץ אל המשאית.
כעבור חצי שעה, המשטרה (מ״ימ״) עצרה את הפושעים, ובאמת יונתן קיבל שיחה מהקצין על האזנה.
הקצין חייך: “החיים לא צריכים להיות קרב, צריך לדעת מתי להיות גיבור”.
יונתן חייך בחזרה, מתבונן בחתולו המפחיד אך אמיץ, ומבין שהשכחה הישראלית של חיי יוםיום מושפעת מהקצב.
שלושה שבועות עברו, והחטא הוסר מהחתול. יונתן חזר לביקור באותה מרפאה, שם מצא את אילנה ונועה מחכות בחיוך.
“החיים שלנו השתנו,” אמרה אילנה.
“יונתן?” שאל היושב, מצחיק.
“כן, ואקח אתכם הביתה,” הוא השיב.
באותו ערב, יונתן נישא לאילה, והחתול, שצמח לשם “קפיץ”, נותר בחייהם, מגן על נועה ויושב על כורסה רחבה, מזכיר לכולם שהרוח של דרכים ארוכות לעולם לא תמות.
וכך, כשאני מביט אחורה, אני רואה את המשאיות שנסעו, את החתול שמציל, ואת האישה והילדה שהשאירו בחיי צלקת מתוקה של תקווה. ההיסטוריה הזאת נרקמה במעגלי האדמה והכבישים של ארצנו, והייתה לי זכות לחוות אותה.
