איבַּה, אל תמהרי, תחשבי שנית, אמרה דודת לירז, אחותה של נטע, לנכדה. ומה אם לא תספיקי? תראי מה קורה לילדים היום. את עדיין בתנסע, רק לאחרונה חגגת תשעעשרה. וקפיר, אחיך הקטן, בן שלושעשרה. זה הגיל שבו בחורים מתחילים להחליט למה עושים. אם יתחיל להסתבך, מה תעשי?
דודתי לירז, אני לא יכולה להרשות שהאח שלי ייפול לבית ילדים. אני יודעת שזה לא יהיה קל, אבל אם לא אשכב לישון בלי לחשוב עליו, איך אוכל להמשיך? האם הוא בריא? האם הוא רוּק? ומה אם יעלבו אותו שם? שיבתה נטע.
חלקו זה עתה איבדו את אמא. קרבה של המשפחה התכנסה למבקרת: האחיות של האם מריה ורות, בן דוד עם אשתו והבת בת ששעשרה בתו של רות. הגיעו גם שתי עובדות של אימא וידידה שלה דודה טובי.
לאחר האבל נשארו רק האחים והקרובים, והם נאלצו להחליט איך להמשיך בחיים. עבור נטע היה ברור היא בתתשעעשרה, סיימה זה עתה את השנה השנייה באוניברסיטת תלאביב. היא מקבלת מלגת מצטיינות, אבל תצטרך לעבוד במשרה חלקית, דבר שלא יהיה פשוט, אך היא תשרוד.
הקושי היה עם קפיר בן שלושעשרה. כמו תמיד, אף אחד מבני המשפחה לא הצליח לאמץ אותו.
איננו יכולים להרחיב את הבית: בדירת שני חדרים ברמת גן, אני, בעלי, שני בני ו… סבתאחמות. איך נכניס עוד אדם? הסבירתה לירז.
אנחנו עוברים לעיר אחרת, ואחרי שברק הלך לשתייה שבוע לפני פוטר מהעבודה. הוא יהיה כאן לפחות חודש. אנחנו עם הילדה נצעד לכל הלילה בחדר עם מנעול. איך אפשר לשים ילד כזה במצב כזה? התלוננה רות.
בן דוד קטע בקצרה:
שלנו שלושה.
כך נוצר שהאחריות תיפול על נטע אם לא תצליח לאמץ קפיר, והפעם הוא יישלח ישירות לבית הילדים.
קפיר לא ישב באותו ישיבה משפחתית. הוא ישב בחצר על נדנדת הילדים. לצידו על ספסל ישב חברו, יובל. שני הנערים נשארו שקטים.
מדברים הרבה? שאל יובל.
כבר שעתיים. נטע רוצה להיות האפוטרופוסית שלי, והדודות מנסות למנוע את זה. הן אומרות שאני משוגע ושהיא לא תוכל להתמודד איתי, ענה קפיר.
ומה אתה חושב?
אני לא יודע. אבל בית הילדים זה לא אפשרות. אני רוצה להישאר בבית, ללכת לבית הספר ולשחק כדורגל.
הדודות, בניסיון לשכנע את נטע שלא תמשיך במעשה, השתמשו בכל הטענות האחרות:
נטע, את עדיין צעירה, צריך לחשוב על העתיד להקים משפחה, להרות ולגדל ילדים. קפיר יהיה כמו משקולת על הצוואר איזה גבר יתפנק בבת עם משקל כזה? שאלה רות. אל תדאגי, תשלחי את האח לבית הילדים. תבקרי אותו כשתרצי, אולי בחגים תביאי אותו הביתה. אנחנו רק חושבות עליך, קפיר ייהרס לך את החיים.
כאשר נטע נראתה בלתי מתפשרת, לירז הציעה:
מכירי את המחשב, תקני לכם עם קפיר משהו זול יותר, וההפרש תחלקו עד שתסיימי את הלימודים.
בערב כולם נפרדו. נטע קראה לאחיה לבוא הביתה:
בוא, אפילו תאכל טוב, היום רק גרמת לעצמך קושי.
קפיר אכל, ונטע ישבה מולו כמו שהייתה אמא שלו.
אז, קפיר, נצליח? שאלה היא.
הוא הנהן בשקט, מבלי להסיר מבט מהצלחת.
למחרת נטע יצאה לחפש עבודה. אחרי שני קורסים לכלכלה, מה אפשר היה לצפות? שלחה קורות חיים למשרות ניהוליות ועוזרות ראיית חשבון, אך לא קיבלה תשובה. הורידה את היעד והחלה להגיב למשרות מכירות בחנויות. היא נכנסה לשתי ראיונות; באחד דיברו על האפשרות, אך כששמעו שהיא רוצה להמשיך בלימודים במקביל, אמרו לה שאין זמן למשרה:
זה אומר שתצטרכי לשחרר את הלימודים פעמיים בשנה, ומי יעבוד אז?
נטע נאלצה לקבל את המשרה בקופה של סופרמרקט שבלב הבית. השכנה שעבדה שם הבטיחה שהיא תקבל, זה המקום בו אין עבודה אחרת.
בדרך חזרה הביתה פגשה את המורה למתמטיקה לשעבר, אולגה סרגייבנה, שכעת הייתה מורה אחראית על קפיר.
אולגה הייתה מודעת למצב המשפחתי, הבטיחה לעזור במילוי הטפסים לאפוטרופוסייה, ולספק כל אודות נדרש. היא גם הציעה:
בקרוב המזכירה שלנו הולכת לחופשת לידה. המשרה זמנית, אבל תוכל לשבת קרוב לבית, וקפיר תמיד יהיה בטווח ראיה. השכר קטן, אך זה קרוב לבית.
נטע קיבלה את העבודה, והמשיכה ללמידה מרחוק. השכר היה מצומצם, אבל המשכורת של קפיר והקצבה האפוטרופוסית אפשרו חיים צנועים, אך לא בעוני.
קפיר היה נער רגיל, ולכן היו גם מריבות וחוסר הבנה. לפעמים הוא הרגיש שנטע מתערבת יותר מדי, והיא פחדה שלא תוכל לחנך אותו והיה סיכון שייצא לחברה שלילית.
בגדול חיו בשלום. לכל אחד הייתה משימה. נטע בישלה, כבצה, קפיר ניקָה את הדירה, הוציא אשפה, ניקה כלים, והיה משלם קניות לא הייתה בעיה.
עם זאת, אחת הדודות צדקה נכונה: וודימ, החבר של נטע, שהיה איתה במשך כמעט שנה, לא אהב שהקח על עצמה אחריות על האח הצעיר.
אני לא מבין למה את מקחת על עצמך את המשא הזה. הייתי רוצה לחיות בטבעיות, ללמוד כמו כולם, ולא לשחק בתפקיד של גיבורה. בפעם שעברה כשנסענו לסוף שבוע לחוף, אתה נותרת עם האח ולא הלכת איתי. הלכתי לבדו, והיום שלישי נזמן לי ליום הולדת של לשכה, ואת גם לא באת. זה לא מקובל. תלונן וודימ.
בסופו של דבר נטע פרדה ממנו. תחילה התאוששה, אבל אחר כך חשבה: למה להשאיר מקום לאדם כל כך אנוכי?
בזמן שהיא הייתה לבד, מצאה תמיכה מהאח הצעיר.
קפיר המשיך לשחק כדורגל בבית הספר לספורט. בגיל ארבעה־עשר המאמן הכניס אותו לקבוצה הבכירה, והוא לא רק השתתף באימונים אלא גם במשחקים מחוץ לעיר. באחד הימים שיחקו נגד קבוצה משכונת קריית שמונה. נטע באה לתמוך באחיה. קפיר זכה באחד משלושת השערים המנצחים, אך ברגעי הסיום הקע את רגלו.
קיבלו טיפול ראשוני במרפאת המגרש, והעוזר המאמן הציע לנסוע יחד לבית.
לא ידעתי שלקפיר יש אחות, אמר.
זה לא אמא, זו אחותי, תיקן קפיר.
יום למחרת האסיסטנט של המאמן, איגור, התקשר לנטע לבדוק איך הוא מרגיש.
הוא חזור להתקשר, הזמין אותה לקפה, ואז למפגש.
בשנה שלפני, חגגו שני אירועים נישואי נטע לאיגור וקבלה של קפיר למכללה הספורטיבית של המורד האולימפי.
כך מסתיימת הסיפור הרגיל, שבו יש גם צער וגם שמחה.
