יומן, 15אפריל2026
היום היה כבד על המשפחה שלנו, והייתי צריך להביא את האירועים במילים מסודרות כדי שלא אשכח מה שהתרחש.
הדיברה לי דודתי לאה, תמיד יש לה מילת עצה חדה, כשהיא קראה לי בתהקשר אלי: «איבלה, אל תמהרי, תחשבי פעמיים לפני שתהיי בטוחה בהחלטה שלך». היא המשיכה: «מה אם לא תצליחי? תסתכלי על הילדים שמסביב הם עדיין קטנים, ואת רק בת־עשריםתשעה. קירן, אחי הקטן, רק בן שלושעשרה. זה הגיל שבו בנות וגברים מתחילים לחפש את עצמם, וההתנהגות שלהם יכולה להיות לא צפויה. אם הוא יתחיל לממש משוגע, מה תעשי?»
הייתי חייבת לומר לדודתי לאה: «לא יכולה להרשות שהאח שלי ייכנס לבית היתומים. אני יודעת שזה לא יהיה קל, אבל השקט שלי יפרק אם הוא שם. האם הוא אוכל? האם הוא מקבל טיפול? ומה אם יעלו עליו?»
אמא שלנו הלכה לאחרונה לעולמה, והמשפחה המעטה שלנו התמקמה בבית של אחותי הבכורה רוני, בתתשעעשרה, שסיימה את השנה השנייה ללימודים באוניברסיטת תלאביב. היא מקבלת מלגה, אבל תצטרך לעבוד במשרה חלקית כדי להסתדר.
הקושי הגדול היה עם קירן, בןשלושעשרה. אף אחד מבני המשפחה ידע לקחת אותו לידיו.
דודתי לאה חזרה: «אנחנו גרים בחלוקה קטנה דירת שני חדרים בתלאביב, אני ובעלי, שני בנים והחמות. איך נכניס עוד אדם?»
אשתו של אחיבןדוד, אירית, הוסיף: «אנחנו מתכננים לעבור, ובורק, אחי, יצא מהעבודה השבוע ויהיה במצב של חוסר יציבות למעלה מחודש. אנחנו לא יכולים לקבל ילד נוסף בחלל הזה».
דוד בןדוד שלנו, ניב, אמר בקצרה: «שלושה שלנו». הדבר נגע ללב כולם אם רוני לא תוכל לקבל משמרת חוקית על קירן, הוא עלול להישלח לבית היתומים.
קירן לא היה נוכח בישיבת המשפחה הוא ישב בחוץ על מגרש המשחקים. על ספסל קרוב, חברו המקרוב, מתן, חיכה בשקט.
מתן שאל: «דיברתם הרבה?».
קירן השיב: «כבר שעתיים. אביב רוצה להיות האפוטרופוס שלי, אבל דודיותיה מנסות למנוע זאת. הן אומרות שאני בעייתי ושאיביב לא תספיק».
שאלתי אותו: «מה אתה חושב?».
הוא נאנח: «לא יודע. פשוט לא רוצה לבית היתומים. רוצה לשוב הביתה, ללכת לבית הספר ולשחק בכדור».
דודיותיו ניסו לשכנע את אביב במספר טיעונים:
«איביב, את צעירה, צריך לחשוב על העתיד לבנות משפחה, להרות ולהיות אם. קירן יהיה על כתפייך כמו משקולת איזה גבר ירצה בחורה עם כזה משקל? אל תתני לו להיכנס לבית היתומים, תבקרי אותו כשאת רוצה ואולי תביאי אותו לחופשות. אנחנו חושבות עליך, אבל קירן יגרום לך לבזבז את חייך».
היא המשיכה: «תמכור את המחשבה הזאת, קני לעצמך משהו פשוט, ותשתמשי בחיסכון כדי לחיות בזמן שאת לומדת».
לקראת הערב, כולם פרדו דרכם. אביב קראה לקירן לחזור הביתה: «תבוא, אכל טוב, היום קיבלת רק חטיפים».
קירן אכל, ואני ישבתי מולו כמו שהייתה אמא עושה. שאלתי: «בסדר, קירן? נתקן את זה יחד». הוא הניד בראשו בשקט, מבלי להרים מבט מהצלחת.
מחרת, אביב חיפשה עבודה. אחרי שסיימה שני קורסים בפיננסים, שלחה קורות חיים למשרות של מנהלת, סייען ראוות, אך לא קיבלה תגובה. היא הורידה את הרף והתחילה לחפש תפקידים של מוכרת בחנויות. אחרי שני ראיונות, במקום אחד התעניינו אך כששמעו שהיא מתכננת ללמוד במתכונת של חציזמן, דחו אותה: «צריך להיות נוכח במרכז הסמסטר, איך תעשי את העבודה בזמן הזה?».
היא הייתה מתוסכלת, ולבסוף מצאה עבודה בקופה של עלקניון שליד הבית, על ידי שכנה שעבדה שם והבטיחה שהמנהל יגייס אותה כי אין עובדים.
בדרך חזרה הביתה, פגשתי את מורתי לשעבר במתמטיקה, ד”ר שרה קפלן, שהיום היא המורה האחראית על קירן. היא ידעה על מצב המשפחה שלנו והציעה לעזור עם ניירות האפוטרופוס: «הסמכתי לחברנו שהיא תנחם אותנו, ותגיש את כל האפקטים הנדרשים». בנוסף, היא אמרה לי: «היועצת שלנו עומדת לצאת לחופשת לידה של שלושה חודשים. במקום זה יש צורך זמני, והמשכורת לא גבוהה, אבל הוא קרוב לבית וניתן יהיה לעקוב אחרי קירן».
כך קיבלתי משרה, המשכורת הייתה קטנה, אך יחד עם קצבאות של קירן והסכום האפוטרופוסי הצלחנו לחיות בכבוד, אם כי לא ברמת השפע.
קירן היה נער רגיל, ולעיתים היו מריבות וחוסר הבנה. הוא הרגיש שאיביב מתלהבת מדי עליו, והיא חשה שלא תוכל לגדלו נכון ושתהיה חשש שהוא ייפול לחבורת רעה.
בכל זאת, החיים חלקו בינינו: אני היכלתי, שטיפתי, קירן ניקה את הדירה, הוציא אשפה, ושטף כלים לא היה קושי במטלות היומיומיות.
אולם, דודתו של קירן, יאיר, בחור שעמד איתי ביחס רציני במשך כמעט שנה, לא אהב שאני לוקחת על עצמי את אחריות האח הקטן:
«לא מבין למה לקחתי עליי עומס כזה. רציתי לחיות בחופשיות, ללמוד, ולא לשחק בתפקיד של גיבורה. בפעם שעברה שיראנו בטיול קיץ, שלחת את קירן ולא באת איתנו. נאלצתי לנסוע לבד. כשלקחתי אותו לחגיגת יום הולדת של לשכה בכפר, דחת את זה. זה לא מקובל».
בסופו של דבר, נפרדנו. בתחילה הייתי מצטער, אבל אחרי זמן קצר הבנתי שהקשר היה מבוסס על חוסר נכונות מצידו.
עם זאת, הבדידות לא נותרה לשווא, בקעתה קירן עצמו עזר לי למצוא שמחה. הוא המשיך לשחק כדורגל בבית ספר הספורט, ובגיל ארבעהעשרה המאמן קיבל אותו לקבוצה הבכירה.
בזמן משחק מול קבוצה משכנה, הלכתי לעודד אותו. הוא קלע אחת משלוש השערים שהביאו ניצחון, אך ברגעי הקצה פגע ברגלו. קיבל סיוע ראשוני במרפאה של המגרש, והעוזר של המאמן, איתן, הציע לנו להסיע אותנו הביתה.
הוא התפלא: «לא ידעתי שלקירן אמא כזו צעירה».
קירן תקן: «זה לא אמא, זאת אחותי».
מחר, איתן חייג אליי כדי לבדוק איך מרגיש קירן, והזמין אותי לקפה, אחר כך לדייט. אחרי שנה, חגגנו שני אירועים בוזמנית נישואיי עם איתן, וקולתו של קירן לתיכון הספורט של הקליבר האולימפי.
זהו הסיפור הרגיל של משפחה עם עצבות ושמחה, עם אתגרים ופתרונות, והקבלה של השינויים בחיים.
**לקח אישי:** לעולם אל תתעלם מצורך של אחרים כשאתה עומד מול החלטה. לעיתים הקרבה והסובלנות הם המפתח שמוציאים אותנו מן החשיכה אל האור.
