אמא, אני אסיים מהר. עשרים דקות לכל היותר איתן עומד בפתחת חדר האשפוז, מנסה לחייך, אך שפתיו רועדות.
רק לא יותר מדי זמן תזורה שוכבת על צדדיה, מצמידה את עצמה לשמיכה הרופא אמר שבערב יתחיל ההשקיה בתרפיה.
הוא מביט במבט מאושר, זורק את המעיל על כתפו ויוצא. ברחוב מקרה גשום ורוחני. אוקטובר בירושלים אף פעם לא משקיע חסד במעברנים גשם, רוח, שלוליות שמחזירות במראה את כל המשמעות של הסתיו הישראלי: שמיים קבועים, אנשים שקטים, והכל מרגיש שמחכה למפנה.
איתן ממהר לכיוון תחנת האוטובוס ומרגיש שהוא מפסיד משהו לא רק אוטובוס, אלא החיים עצמם, וכל מה שזורם סביבו. שלושה שבועות קודם לכן הרופאים הודיעו שהמצב של אמו נמצא בשלב האחרון. אז הוא לא בכה. הוא ישב על ספסל ליד הקבורה משורתו נמשכו הרגליים ושבת שם עד שהחשך ירד.
מה, אתה מתכנן לעזוב? שאל שותף החדר, זקן עם צוואר דק ועיניים שמביעות ציפייה נצחית.
מחכה לבני, חייכה תזורה, הוא הבטיח לבוא הערב.
הוא בא לעתים קרובות?
כל יום. רק שאני תוהה האם אני לא צריך להחזיק אותו? לו יש חיים משלו.
הזקן הקיא בחלוק ואמר באמפתיות:
אתה לא מחזיק, הוא הוא עצמו שלא משחרר. עד שישחרר, אתה לא תצא.
תזורה הסתכלה אל החלון. בחוץ, לגביי הזכוכית, הגשם ממשיך. משונה פעם היא אהבה גשם. בצעירותה היה רומנטי לשבת במטבח עם תה חם ולשמוע את הטיפות שמכה על המשטח. היום הוא רק מקשה על הראייה.
איתן נכנס לפארק הישן שבו הוא ובאמו השתוללו במזחלת בילדותם. שם, ליד שלישית העצים מהכניסה, היא אמרה לו פעם:
יודע, בני, מה שלא תעשה, העיקר שיבוא אחריכך מישהו שיחייך בשלום. אפילו אדם אחד.
הוא לא הבין אז, והיום מבין יותר ממני.
הטלפון ריחק: אמא: אל תמהר, אני בטובה. הוא חייך ללא מחשבה בימים האחרונים היא שלחה לו הרבה אל תמהר. כנראה כדי שלא יתסכל.
בחלון החדר נחלש השקט. הזקן נרדם, האחות יצאה. תזורה נחה, מביטה בתקרה ופתאום שומעת מוזיקה. במרחק, כאילו מהמסדרון, נשמעת שיר ישן של “החברים של המקום” גשם סתוי.
היא חייכה. אלוהים, גם כאן חשבה וחשכה את עיניה.
פתאום מישהו ישב לצידה. בשקט, כמו רוח.
אל תפחדי, אמר הקול, זה כבר.
היא לא פקדה עיניה. נשפה בחול וקראה:
רק שלא לבכו.
איתן חזר אחרי ארבעים דקות. הרופאים כבר יצאו מהחדר, האחות עוצמת על הדלת, עיניים אדומות. הוא קלט את המחשבה בלי מילים.
אפשר? שאל בקול רועד.
כן, הנהנה האחות, רק לרגע קצר.
הוא ישב לידה. אמא שוכבת בשלווה, כאילו מחייכת במעט. על השולחן הצידה עומד הטלפון, המסך מהבהב הודעה שלא נשלחה:
איתן, אל תצפה בניסים. היה אתה הנס.
הוא הציץ במסך עד שכאב בעיניים. ואז הוא שם לב: על החלון, שם הטיפות נחתו בקווים דקיקים, נוצר לב קטן כאילו מישהו צייר באצבע מבפנים. הוא חייך בפעם הראשונה מאז ימים רבים.
עובר שנה. איתן עומד בכניסה למחלקת אונקולוגיה של ילדים, מחזיק תרמיל קפה וסל פירות.
אתה מתנדב? שאלה שומרת השער.
כן, חייך, רק רוצה שמישהו יחייך.
במהלך ההליכה במעבר, רץ אליו ילד קרח עם שער קרח וקורא: דוד, תראה, אני נרפא!.
איתן חשב פלאים אכן קורים.
לפעמים הם רק עוברים דרכינו.
