אמא, אני חוזר מהר, כעשרים דקות ולא יותר עמד יותם בדלת הכוורת, מנסה לחייך, אך שפתיו רעדו.
רק לא תאריכי מישה, שוכבת על הצד, אחוזת בשמיכה הרופאה אמרה שהטיפול יתבצע עד הערב.
הוא הנהן, זרק את המעיל על הכתף ונפטר אל החוץ. היה קר ולחוץ. באוקטובר בחיפה לעולם אין רחמים על העוברים ושבים גשם, רוח, שלוליות המשקפות את כל משמעות הסתיו הישראלי: שמיים נמוכים, אנשים שקטים, הכל מחכה לסיום.
יותם יצא לכיוון תחנת האוטובוס והרגיש שמפסיד זמן. לא רק האוטובוס אלא החיים עצמם, וכל מה שגולש לחלוף. שלושה שבועות קודם לכן הרופאים אמרו שהמחלוקת של אמו במצב הסופי. אז הוא לא בכה, רק ישב על ספסל ליד בית החולים משם רגליו הביאו אותו והמתין עד הלילה.
אז, מתכננת לעזוב? שאל שכן בחדר, קשיש עם צוואר דק ועיניים מלאות ציפייה נצחית.
מחכה לבני חייכה מישה הוא הבטיח להגיע בערב.
בא קבוע?
כל יום. רק אני תוהה… האם אולי לא צריך להחזיק אותו? יש לו חיים משלו.
הקשיש שיעף קוצר והלך באיטיות:
זה לא את מחזיקה, הוא הוא עצמו שלא משחרר. עד שיפתח, לא תיסעי.
מישה פנתה אל החלון. בחוץ, מעבר לזכוכית, המשיך הגשם. משונה, שכן בעבר היא אהבה את הגשם. בצעירותה נחשב רומנטי לשבת במטבח עם תה חם ולשמוע את הטיפות מרטיטות על החלון. היום רק מקשה על הראייה.
יותם נכנס לפארק הירקון שבו הוא ומאמו גלגלו מזחלות בילדות. שם, ליד שלישית האטרן משער הכניסה, אמר לו מישה פעם:
אתה יודע, בני, לא משנה מה תעשה. החשוב הוא שמישהו אחרי כן יחייך. אפילו אדם אחד.
הוא לא הבין אז. היום הוא מבין עד תום.
הטלפון רועד: אמא: אל תמהר, אני בסדר. הוא חייך באופן רפלקסיבי לאחרונה היא שלחה הרבה הודעות אל תמהר. כנראה כדי שלא יפחד.
בחדר השתק הלחץ. הקשיש ישן, האחות יצאה. מישה שכבויה, מביטה בתקרה, ושמעה פתאום מוזיקה רחוקה, כאילו מהמסדרון, שיר ישן של להקת הקול של הסתיו גשם של סתיו. היא חייכה. אלוהים, אפילו כאן, לחשבה וסקעה עיניה.
פתאום, מישהו ישב לידה, שקט כמו רוח.
אל תפחדי קולה היה, הכל כבר.
היא לא פקחה את עיניה, רק נשמה ולחשה:
רק שלא הוא בוכה.
יותם הגיע אחרי ארבעים דקות. הרופאים כבר יצאו מהחדר, האחות נעמדה בפתח, עיניה אדומות. הוא קלט זאת ללא מילים.
אפשר? שאל בלחש.
כן הנהנה האחות, אבל רק רגע קצר.
הוא התיישב לידה. האמא נחה בשלווה, אפילו חייכה במקצת. על משבצת הלילה עמד טלפון, המסך מהבהב הודעה שלא נשלחה: יותם, אל תחכה לניסים. היה אתה הניסים.
הוא הביט במסך עד שכאב בעיניים. ואז שם, על החלון, טיפטפו הימים ויצרו קו דק של לב קטן כאילו מישהו מצייר באצבע מהפנים. הוא חייך בפעם הראשונה אחרי ימים רבים.
עברו חודשים. יותם עמד בכניסה למחלקת אונקולוגיה של הילדים, עם תרמוס קפה וסל פירות.
האם את מתנדבת? שאלת שומרת הדלת.
כן חייך רק רוצה שמישהו יחייך.
והנה בריצת האולם, ילד עם ראש מלוח קרא: דוד, תראה, אני מתרפא!
יותם חייך וידע נפלאות באמת קורות.
לפעמים הן מגיעות אלינו דרך הידיים שלנו, והן מזכירות לנו שהחיוך הוא המורשת האמיתית שאנו משאירים אחרינו.
