אמא, אני חוזר מהר. לא יותר משעהעשרים, עִמִּי עמד בפתח חדר האשפוז, מנסה לחייך, אך שפתיו רעדו.
רק לא תאריכי יותר, תמר שכבה על צידה, אחוזת בשמיכת הצמר, הרופא אמר שעד הערב תחל הטיפולים.
הוא הנהן, עלה את המעיל על הכתף וצעד החוצה. בחוץ היה רטוב וקר, סתיו ספטמבר בירושלים לעולם לא משכיח הולכי הרגל גשם, רוח, שלוליות משקפות את ניחוח הסתיו הישראלי: שמיים כבדים, אנשים שקטים, הכל מחכה למשהו שיבוא.
עמִּי הלך לכיוון תחנת האוטובוס והרגיש שכל רגע נעלם. לא רק האוטובוס החיים עצמם. כל מה שחלף לצידו.
שלושה שבועות לפני כן הרופאים אמרו שהאמא במצב סופי. אז לא דמעה; הוא ישב על ספסל ליד המעבדה, למה שלא, הרגליו הובילו אותו לשם, והמתין עד חלף הלילה.
אז, אתה מתכנן לעזוב? שאל שכן בחדר, זקן בעל צוואר רזה ועיניים מלאות ציפייה נצחית.
מחכה לבני, חייכה תמר, הוא הבטיח לבוא הערב.
הוא בא הרבה? שאל הוא.
כל יום. רק אני תוהה אולי אסור לי להחזיק אותו? יש לו חיים משלו.
הזקן שיעק את גורתו וניגן בקול רך:
אינך זו שמחזיקה, אלא הוא עצמו שלא משחרר. עד שישחרר לא תלכי.
תמר הפנתה מבטה אל החלון. מאחורי הזכוכית נמשך גשם. מוזר בעבר היא אהבה את הגשם. בצעירותה הוא היה רומנטי: לשבת במטבח עם תה חם ולשמוע את הטיפות מרקעות על החלון. עכשיו הוא רק מעיב על הראייה.
עמִּי נכנס לפארק הישן שבו הוא והאמא שחקו במרוצי מזחלות בילדות. שם, ליד שלישית עץ האורן מבין הכניסה, אמרה לו פעם אחת:
יודע, בני, לא משנה מה תעשה. החשוב שהאחר אחרי אותך יחייך. אפילו אדם אחד.
הוא לא הבין אז. היום הוא מבין היטב.
הטלפון רשרש: «אמא: אל תמהר, אני בטוב». הוא חייך אוטומטית בימים האחרונים היא שלחה לו הרבה הודעות של «אל תמהר», כנראה כדי שלא ידאג יתר על המידה.
בחלל החדר נרעד השקט. הזקן נרדם, האחות יצאה. תמר שכבתה, מביטה בתקרה, ושמעה פתאום מוזיקה. מרחוק, כאילו מהמסדרון, נוגן שיר ישן של להקת “הקשר”: «גשם הסתיו». היא חייכה. «אוי אלוהים, גם כאן» לחשבה וסגרה את העיניים.
פתאום מישהו ישב לצידה. בדממה, כמו רוח שקטה.
אל תפחדי, אמר הקול, הכול נגמר.
היא לא פקחה את העיניים, רק נשמה ולחשה:
רק שלא הוא בוכה.
עמִּי חזר אחרי חמשים דקות. הרופאים כבר עזבו את החדר, האחות עמדה בפתחה, עיניה אדומות מעט. הוא הבין בלי מילים.
אפשר? שאל בקול שקט.
כן, הנהנה האחות, רק לרגע.
הוא ישב קרוב. האמא נשכבה בשקט, כאילו חייכה במעט. על שולחן הלילה עמד הטלפון, המסך מהבהב הודעה שלא נשלחה:
«עמִּי, אל תחכה לניסים. היה הנס בעצמך».
הוא הביט בו עד שכאב. ואז שם לב: על הזכוכית, שם שהטיפות ירדו בקווים דקים, נוצר לב קטן כאילו מישהו צייר באצבעו מבפנים. הוא חייך בפעם הראשונה בימים רבים.
חלף שנה.
עמִּי עמד בפתחת מחלקת הילדים באונקולוגיה, עם תרמוס קפה וסל פירות.
אתה מתנדב? שאלה שומרת הכניסה.
כן, חייך, רק רוצה שמישהו יחייך.
ופתאום ברדוף, ילד עם קרחת ריקה רץ אליו וקורא: «דוד, תראה, אני נרפא!». עמִּי הרגיש ניסים עדיין קורים.
לפעמים הם מגיעים אלינו, דרך ידינו.
