איאפשר לאהוב את הילדים שלי, חשבה רוני, מתקדמת בשביל מכוסה שלג בכביש הצפוני של ירושלים. אבל האהבה לא הייתה שם. רק עייפות, כעס וחוסר אונים מתמשך. יום אחד, לפני שמונה חודשים, כשבעלה אבי עדיין בחיים והיא הייתה בחמישה הריון, שכנתה מהקומה השישית, בטוחה שרוני סגרה את הדלת ולא שומעת, אמרה לבעלה:
מרוויחים על קצבאות, והילדים נשארים בלי אחזקה!
רוני בכתה עד לגעגוע, כך היא חשבה שזה מביך. כן, היא הצליחה לשמור על עבודה בזמן שגידלה ארבעה ילדים, אבל אף אחד מהילדים לא נשאר לבד לשעת קצרה: האם באה לעזור עד שהייתה יכולה, אחר כך שכרו מטפלת. היא אהבה את עבודתה ולא רצתה לעזוב רק בגלל שהקטנים עדיין בתנוחות לא מושלמות. והיא תוהה, כשיגדל הילדים, מה יהיה לה?
זה הסתדר, כי אחרי שאבי נפטר, המשכורת שלה, למרות שהייתה קפדנית, הספיקה לכסות את כל הצרכים של חמשת הילדים. היא חיסנה פנסיה בחשבון חיסכון, לשמור עליהם למימון שלב הבגרות. אך היותה אלמנה עם חמישה ילדים הייתה קושי גדול אפילו בשבילה.
כל הלילה שלג נפל, והשביל הצר הפך לכמעט בלתי נראה. היא הייתה צריכה לחשוב מראש ולחנות את המכונית במקום אחר, אבל במקום זאת גררה את אדם ולינה, שני הילדים הקטנים, עד הגן ובחזרה משימה לא קלה. רוני חיפשה קרקע שלא הייתה מכוסה בשלג חד, ולכן לא שמתה על הגבר שהגיעה אליה מהקצה. הם התנגשו, הוא נותר זקוף ורוני נפל לתוך שלג. הוא שלף לה יד כדי לעזור לה לקום, ובו בזמן שכח כדור אדום גדול בצורת לב.
חלק מהקולנוע של פורים! קיללה רוני לעצמה.
אתמול, עד חצות, היא חיברה את תמר בבעלי נעליים בעובי והכינה מצגת לחג ליום האהבה עבור פאב, ובאותו זמן הרגיעה את וורד, הבת הבכורה, שהייתה בטירוף מכיוון שמכת נגע על מצחייה, ובוודאות שהחבוב האהוב יעניק לה כרטיסי לב. בזמן שהיא עסקה בזה, הקטנים גנבו מרקרים אקריליים וצבעו את המושב הלבן בול קירות החדר, ריצפיות וזו אחר זו. המטפלת בבוקר קראה להם פפאצ’ים והציעה קנה של אצטון לשטיפת לק.
סליחה, לא שמתי לב אליך, התנצל הגבר.
ברוני התעוררו שני רגשות: כעס על כך שהגבר הגדול לא ראה אותה, ובושה על הכדור האדום שאבד, בטח היה מיועד למישהו אהוב. הרגש השני ניצח.
האמת, זה בא עלי. חבל על הכדור.
הגבר הביט לשמיים.
אין דבר. גם הציפורים חוגגות.
אשתך בטח תתעצבן.
זה היה לבת שלו, חייך ואמר: אלדון אלף, קנה לי עוד.
ולפתע דמעות זרמו מעיניה של רוני. הגבר נרעד, לא ידע מה לעשות.
סליחה, היא נאנחה. לא רציתי, זה בטעות.
בלא שום דבר משהו קרה?
רוני לא הרפתה על חייה הקשים, כמעט ולא סיפרה על היותה אלמנה עם חמשה ילדים, אבל הגבר היה זר מוחלט והיא הייתה מותשת.
הוא הקשיב לה ואמר:
צריך שתכיר אותי עם אשתי. היא משוגעת על הילד השלישי, ואני אומר לה: חכי, תדאגי לעצמך, רק אחרי שהאמא תחרוג. לא אומר שאני מתנגד לילדים הרבים זה טוב, אני גם רוצה שלישי, אבל סליחה, אני מתבלבל. אני נושא קונסולמה גרועה.
אין בעיה, הרימה רוני את ידיה. לפעמים אני מסתכלת על הילדים וחושבת: חייבים לאהוב אותם חזק. בפועל אני יותר כועסת ומתוסכלת. איפה האהבה, לא יודעת.
היא קיימת, אמר הגבר בביטחון. היא סתומה כמו שלג על השביל. זוכרת מה פורח כאן בקיץ?
מה?
חינניות.
רוני הבינה למה הוא מתכוון, אבל תחושת הריקנות עדיין ליטפה אותה.
הוא ליווה אותה עד למכונית ולאחל לה יום נעים. כשישבה ברכב, חידשה מאפר ונסעה לעבודה. הלב היה כבד, בזיכרונה צפו ימים בהם מצאה תחת המראה כרטיס אהבה או פרחים על מושב האחורי. אבי לא היה עוד ארבע שנים, והחגים האלה תמיד הזכירו לה געגועים. היום נוסף לכך פגישת צוות, כשסרגיי פטרוביץ’ יחזיק על הכתף חצי שעה של מצגות על תוצאותיו.
במשרד הייתה אווירה מתוחה: חגים כאלה לא מצוינים, אבל במקום כלשהו רוני ראתה פרחים, בחורות לחכו וציחחו, וגברים נראו מתוחים כמו תמיד כשצריך לנחש מה מצפים מהן נשים. נכנסה לחדר, חשבה שהיא נכנסה בטעות, נודדה לאחור: על השולחן היה זר של ורדים אדומים. אבל זה היה עדיין המשרד שלה, והיא התקרבה בזהירות אל הפרחים, כמו לחיה זרה שלא יודעת מה לצפות: טפרים חדים או ניעור.
על הפרחים היה כרטיס. רוני לקחה אותו בעדינות.
«אף פעם לא העזתי, אבל מתי אם לא היום. בעינייך אני רואה יקום, מחייך משמח לי את היום. בואי נצא לארוחת ערב? ל.»
היא ניסה לזכור מי מהקולגות עם האות ל יכל לכתוב זאת, והמשיכה לתהות אם זה בטעות. אם זה היה לשולחן שלה, אולי זה נפל שם בטעות. למטה היה שם של מסעדה ושעה 19:00. ליאון, ליאו, או לו? גברים בשם זה עבדו איתה, אבל אף אחד לא נראה מתעניין. חיבוקו היה מצחיק אם היה זה ליאון: רוני הייתה כמעט מאוהבת בו לפני ההריון החמישי. היא הייתה רק מתחילה בעבודה, נישואיה היו בקושי והייתה רוצה רומנטיקה. ליאון היה חדש, ידידותי וסקרן, הצטרפו לארוחה יחד כמה פעמים. רונית חשה פעם פרפרים בבטן, אבל כשבדקה היה שובר של מבצע חנק של האגרסיביות של הגוף שמבקש הפסקה. היא תמיד נכנסה להריון לא צפוי, פוריותה הייתה גבוהה במיוחד. אחרי הריון, שכחה את האהבה, ועם מחלתו של אבי, ליאון נעלם מזיכרונה.
כל היום רוני תהתה אם ללכת לדייט או לא. חיפשה את ליאון, ליאו ולואי, אבל שלושתם התנהגו כרגיל. אולי זו הייתה משקלה של מישהו? מי יגרום לה לצאת עם הילדים? אמא לא יוצאת מהבית שנים, לא יש ברשותה מטפלת, וורד כנראה תברח לדייט. אז היא לא תלך לשום מקום.
אדם ולינה מביאים לה לב שלם, היום במגני גן עדן מלמדים לתלמידים איך לחתוך כרטיסי אהבה. רוני ארזה אותם בחולצות והכניסה למכונית דרך השלג, נזכרת באותו גבר עם כדור הלב האדום. באותו רגע גם היא יכלה להיות כך, והדמעות החלו לזרום.
הילדים ריבו במכונית, נלחמו על איזה סרט להדליק, וביקשו לעצור בחנות לקינדרים, כי היום חג. רוני נכנעה, קנתה שלושה קינדרים לגדולים, וקצת קפיצות למנה עיקרית, כי אין לה כוח לבשל.
בבית חיכה לה הפתעה: ריח תפוחי אדמה מטוגנים וקמוצה. וורד הודיעה שהבחור שמחבב אותה מזמין אותה לדייט, ולכן היא מאבדת חברים וסיכונים, אבל זה טוב כי הפצע על מצחה גדל. לכבוד זה היא הכינה ארוחת ערב. הילדים הקטנים ניקו את החדרים ומחכו את הקוֹל על השולחן הלבן. רוני נגעת ברגשות, חיבקה את הילדים והבינה שהיא באמת אוהבת אותם לא רק כשזה נוח, אלא תמיד. מצאה במגירה שמלה שחורה קטנה שלא לבשה שנים, לקחה בוגרת של וורד בושם, ובביניים של תמר – ליפסטיק.
אמא הולכת לדייט! שמחה וורד.
אדם בכה, רוני ניגשה אליו ונשאה לו הבטחה שהיא תחזור מהר.
היא הגיעה למסעדה לבושה במתח: מי יודע מה מחכה? זה מוזר ללכת לדייט עם זרה. אבל בעצם הוא לא זר, הוא מישהו שהיא מכירה, רק לא בטוחה מי. תחושה כמו בחירת מתנה בסנטה הסודי. אם הייתה צריכה לקנות מתנה לליאון או לוי מהמחסן, היה לי. אם היו לי לראשון של מחלקת משאבים סרגיי פטרוביץ’ הלרין הייתי קונה לו אופניים, כי הוא מזכיר לי שליח.
כאשר רונית נכנסה למסעדה והבינה שהיא לא יודעת איך להסביר למי שמור החדר, היא כבר הייתה מוכנה לחזור, אבל פתאום ראתה אותו סרגיי פטרוביץ’ הלרין עצמו. הוא עמד על קו החלקה, מביט בפתחה. כשהוא ראה אותה, נכנס לו אדום, אך הוא לא הסתכל אחר כך. רוני הבעירה מבוכה, פחדה, כעסה. הוא? יקום בעיניים? מה הוא מתכנן? אבל כבר לא ניתן היה לברוח.
פחדתי שלא תבואי, אמר הוא.
בדרך כלל הם לא השתמשו באתה. רוני הבינה שזהו היום המשונה שבו אפשר לצפות לכל דבר, נשמה ונשמה, ונכנסה אחרי מלצרית שהציגה להם שולחן ליד החלון. משקופים של לבבות תלויים מהתקרה, והקונצרט במוח של רונית היה שמחה אולי הבת שלה צריכה ללכת לדייט, לא היא. היא חשבה שהייתה צריכה לבקש מהבת להתקשר ולומר שהבית בוער.
השיחה לא זרמה. סרגיי היה מודאג, מדבר הרבה ואז נשתשת, מביט ברוני במבט של מצוקה שהזכיר חוסר סוללה, נאלץ להרגיש רחמים ולעזור לשיחה חולקת. היא רצתה לברוח ולא לאכול חציל קראנצ׳י או לחתוך סטייק עסיסי. תקרה משהו! היא הודיעה לעצמה. הקטנים יציירו קירות, הביניים ישטפו חתול, חברה של וורד תבין שהיא בוגדת ותזמין אותה לתפוס שלום!
התקווה נענתה, אחרי שלושה קטעי סטייק נשמעה הטלפון. רונית ראתה על המסך את שם וורד וקראה:
צריך לקחת. הילדים.
היא פנתה בחיוך לסרגיי, סיפרה לו את מצב המשפחה, מקווה שהוא יבטל את הדייט, אבל הוא, בחיוך, סיפר שהוא בן יחיד ותמיד חלם על משפחה גדולה.
וורד בכתה בטלפון.
אמא, אש! פאול ניסה לאפות מקלות גבינה, השמן נדלק ו
רוני קפאה. היא הרגישה כאילו כל הדם מתרכז באחת נקודה, הלב כמעט נקרע.
מה קרה? פחד סרגיי.
אש נשפה רוני.
הוא פעל ברוגע ובמהירות: בכף ידה שלף כרטיס והזמין מלצרית, ביד השנייה התקשר לכבאים, שאל את רוני את הכתובת, ובמקביל הנהיג את הילדים לבשו נעליים, רוצו החוצה, תקעו צלצול לדלת ושלא נגעו ברכוש.
ב-15 דקות הגיעו הבתים אל הבית. משאית כיבוי עמדה במדרכה, השכנים הצטרפו סביב הילדים הבוכים, והעשן יצא מהחלון. עוד לא אפתח את הראש למחשבה שלא אוהבת אותם, התעקשה רונית. הייתי האמא הטובה ביותר! היא חיבקה את הילדים, מופתעת מכובעי ומכובעי השכנים על מדליותיהם. העולם מלא באנשים טובים, היא ידעה זאת תמיד.
האש נכבשה מהר, נשרפה רק המטבח, בעוד שבחדרים נותר ריח שריפה. אפילו החתול של וורד הוצא למרפאה בזמן.
אין לישון כאן, סיכם סרגיי. ובכלל, נדרש תיקון. אני מציע שנלך אלי.
איך? הרגישה רונית.
סרגיי הביט בה ישירות וענה:
איך שאת רוצה. אפשר לבוא לביקור, או שאפשר להישאר לנצח.
הילדים הביטו בו בסקרנות: לפני כן לא שמו לב אליו. אדם צעק, פאול נזם, לינה שאלה אם יש לו סרטים.
יש, הבטיח סרגיי. ויש גם חתול וכלב. אז מה, נצא?
איזה כלב? שאל פאול, מרומם גבות.
כמווהם חייכו יחד, והחיים המשיכו לצחוק בעדינות.
