אי אפשר לאהוב את הילדים שלי, חושבת רויטל, חותכת את הדרך המושלית בשלג העבה שמקיף את צפת. היא מרגישה עייפות, כעס וחוסר אונים מתמשך, ולא נותר לה תחושת אהבה.
פעם, לפני שהמת לבעלה דוד, והיא הייתה בהריון בחודש החמישי, שכנתה מהקומה השישית, בטוחה שרויטל כבר סגרה את הדלת ולא שומעת אותה, אומרת לבעלה:
הם רק למען קצבאות הולידים, והילדים נשארים תמיד נזירים!
רויטל בוכה עד דקירות, זה היה מביך לה. היא מצליחה לעבוד, למרות שיש לה ארבעה ילדים, והן אף פעם לא נותרות לבד: אימה מגיעה עד שהיא יכולה, אחר כך משכירים מטפלת. היא אוהבת את עבודתה ולא רוצי לעזוב רק בגלל שהילדים קטנים. אם יגדלו, מה יקרה? מה יהיה רויטל אז?
ההחלטה הזאת מתבררת נכונה, כי אחרי מות דוד, השכר שלה אם כי בקושי מכסה את כל הצרכים של חמשת הילדים, והיא חוסכת את הפנסיה בחשבונות חיסכון כדי שהילדים יוכלו להשתמש בכסף כשיגיעו לגיל בגרות. אבל, להיות אלמנה עם חמשה ילדים קשה אפילו לשורש של רויטל.
כל הלילה נופל שלג, והשבילים שהיו צרים לפני כמה שעות מתמזגים לתמונת לבן ללא קו ברור. היא מתחרטת שלא החלה לנסוע למקום חניה אחר, ולכן היא נאלצת לגרור את אור ולינה כמו משא עד הגן ולחזור. היא מתבוננת ברצפה כדי לא לשים רגל במלח שלג, ולכן מחמיצה את האדם שהולך אליה במפגש. הם מתנגשים, הוא נשאר על רגליו, ורויטל נופלת בשלג. הוא מושיט לה יד כדי לקום, ומוציא כדור אדום בצורת לב.
יום האהבה המשוגע! מתלוננת רויטל בפנים.
אתמול, עד חצות, היא מציעה למטפלת של בתה האמצעית טליה לעשות נעלי ברזלים ולכתוב מצגת על החג לבנה, בזמן שהיא מרגיעה את השכנה ויקה, שגורמת לזעקה כי על מצחה מתפרצת פצע גדול, והיא בטוחה שהמחרת הילד שהיא מכירה מאוד יעניק לה כרטיס אהבה ויקרא לה לדייט. בזמן שהדברים האלה קורים, הילדים הקטנים גונבים מרקרים אקרל ומזיזים אותם על השיש הלבן, על הרצפה ועל אחד לשני. המטפלת בכיתה קוראת להם פאפסים וממליצה לקנות נוזל שמסיר לכה עם אצטון.
סליחה, לא שמתי לב לך, מתנצל היובל שעבר בדרכו.
בקרב רויטל מתעוררות שני רגשות: כעס על כך שהוא לא שם לב, ובלבול על הכדור האדום שאולי היה מיועד למאהבתו. הרגשה השנייה מנצחת.
זה אשליה שלי, חבל על הכדור.
הוא מביט לשמיים.
כלום. גם הציפורים יחגגו היום.
אשתך בטח תיכוע.
זה בשביל הילדה, מחייך הוא. אלך לקנות אחרת.
רויטל מתחילה לבכות פתאום. היובל נראין נבוך ולא יודע מה לעשות.
סליחה, מתלוננת רויטל. לא רציתי, היה בטעות.
אין בעיה מה קרה אצלכם?
רויטל לא אוהבת להתלונן, כמעט ולא מדברת על כך שהיא אלמנה עם חמשה ילדים, אבל האיש הזר הזה נראה בלתי מוכר והיא עייפה מאוד.
הוא מקשיב ומגיב:
את חייבת להכיר לי את אשתי. היא משוגעת לגבי הילד השלישי, ואני אומר לה לחכות, לחיות לעצמה, כבר אחרי שהילדים נפרדו. לא אומר שהרבה ילדים רע, זה טוב, אני גם רוצה שלישי, אבל סליחה, אני מתבלבל, אני לא מנחם טוב.
רויטל מנחמת: זה נכון, לפעמים אני מסתכלת על הילדים וחושבת שאני חייבת לאהוב אותם עד אינסוף, אבל בפועל אני כועסת ומרגישה חוסר סבלנות. איפה האהבה?
הוא משיב בבטחון: היא כאן, רק נלקחה בשלג, כמו השביל הזה. זוכרת מה פורח כאן בקיץ?
מה?
פיסות חיטה בטח.
רויטל מבינה למה הוא מתכוון, אך תחושת הריק עדיין ממלאת אותה.
הוא מזמין אותה למכוניתו, מאחל לה יום נעים. היא מתיישבת, מתקן את האיפור וצועדת לעבודה. הלב נושא כבד, זוכרת ימים שבהם תחת המראה מצאה כרטיס אהבה או פרחים על המושב האחורי. דוד לא היה כבר ארבע שנים, והחגים תמיד מביאים תחושת עצב. היום נוסף פגישה שבה סרגיי פטרוביץ’ יספר חצי שעה על הישגיו.
במשרד יש אווירה קלה של חג: נשים משוחחות וצוחקות, גברים נוטים להיות מתוחים, כי תמיד יש לנחש מה מצפות מהן הנשים. רויטל נכנסת לחדר, חושה שהיא נכנסה בטעות, נעה אחורה ורואה על השולחן זר פרחי ורדים אדומים. החדר שלה, היא מתקרבת בזהירות, מתבוננת בפרחים כמו בחיה זרועה, לא יודעת אם לצפות לקוצים או למיאו.
מושא הפרחים הוא פתק:
לעולם לא היה לי אומץ, אבל אם לא היום, מתי? בעיניים שלך רואה אני את היקום, החיוך שלך קובע את מצב הרוח שלי. ללכת לאכול איתי? ל.
רויטל מחפשת בחשבון מי מהקולגות בשם ל כתב את זה, מתלבטת אם זה קורה בטעות. על הפתק כתוב גם שעת ארוחה 19:00, ומסעדה. שמות של גברים בעבודה: ליאון, לוי, ליאן אף אחד מהם לא מראה עניין. היא זוכרת שאולי זה היה ליאון, לפני ההריון החמישי, כשהייתה רק בתחילת קריירה, נחשבה לחיים רומנטיים, חשה פרפרים בבטן, אך בדיקה רפואית הראתה שזה לא פרפרים אלא קריאות של הגוף למנוחה. הריון בא במפתיע, ולפני שהיה דוד חולה, ליאון נעלם מהמחשבה שלה.
רויטל מתלבטת אם ללכת לדייט, מתבוננת בליאון, לוי וליאן, כולם מתנהגים כרגיל. אולי זו בקשה רעה? והיא ידעה שאין לה משקאות, מטפלת, אמא לא יוצאת מהבית כבר שש שנים, כסף למטפלת חסר.
אור ולינה מסירים לה לבבות משובשים, עכשיו גם בגן הילדים מלמדים איך לחתוך כרטיסי אהבה. רויטל מעבירה אותם למעיל וגוררת אותם למכונית דרך השלג, נזכרת באותו גבר שהחזיק בכדור הלב האדום. היא גם מרגישה את הדמעות.
הילדים מרעישים במכונית, מתווכחים איזה סרט מציג, מבקשים לעצור בחנות קינדרים כי היום חג. הרוטטת משוגעת, קונה שלושה קינדרים לגדולים, וקצת קופסה של קופסאות מרק, כי אין לה כוח לבשל.
בבית מחכה לה הפתעה: ריח תפוחי אדמה מטוגנים וקדרת דובדבנים. ויקה מודיעה שהבחור שהיא מאוד אוהבת הזמין אותה לדייט, ולכן אין לה חברות נוספות והבחור לא יהיה איתה, וזה אפילו טוב כי הפצע במצחיה גדל. היא מחליטה לבשל ארוחת ערב. הילדים מנקים את החדרים ומחזירים את המרקרים מהשיש הלבן. רויטל מתרגשת, מחבקת את הילדים ועושה לעצמה רושם שהיא אוהבת אותם לא רק כשזה נעים, אלא תמיד.
היא מוצאת במזנון שמלה שחורה קטנה שלא לבשה יותר מאלף שנים, שחששה שלא תוכל להכניס אותה, לוקחת מבחר בושם מהבת הבוגרת, ומאיפור לשפתיים מהבת האמצעית.
אמא הולכת לדייט! שמחת ויקה.
אור בוכה, רויטל מנחמת אותו ומבטיחה לחזור מהר.
רויטל מגיעה למסעדה מרוגשת: מה מצפה לה? דייט עם זר? היא מתלבטת כמו במשחק סנטה סודי. אם הייתה צריכה לקנות מתנה לליאון או לואי, היה זה קל, אבל אם זה היה למנהל משאבי האנוש סרגיי פטרוביץ’ לָרִין, אולי הייתה קונה אופניים, הוא מזכיר לה שליחי דואר.
כאשר רויטל נכנסת, היא רואה את סרגיי פטרוביץ’ עומד, מתיישב בקו, מתבייש מעט כשרואה אותה, אך עיניו אינן מתרחקות. הוא אומר: הייתי מפחד שלא תבואי.
היום המוזר הזה מביא לכל מיני אפשרויות. רויטל מנשמת עמוק, עוברת אחרי המשרתת אל השולחן ליד החלון. משקוף המקרר תלויות לבבות שונים בממדים, והיא חושבת שהבנות שלה צריכות להיות בקשת דייט, לא היא.
הדיבור אינו זורם, סרגיי מתלבט, מדבר הרבה או שותק, מביט ברויטל במבט רעיד, והיא מרגישה עצב עמוק. היא מתפללת שמשהו יקרה: שיהיו לילדים עוד משימות, קיטו ישטוף את החתול, ויקה תבין שהיא בוגדת ותקרא לחבריה למתן שלום!
תוך שלוש קטעי סטייק מצלצל הטלפון. רויטל רואה על המסך שם של ויקה, משיבה: צריך לקחת, הילדים. היא מסבירה לסרגיי את המצב המשפחתי, מקווה שהוא יתפנה, אך הוא מספר בכיף שהוא בן יחיד ותמיד חלם על משפחה גדולה.
ויקה בוכה בטלפון: אמא, שריפה! פבליק ניסה לטגן מקלות גבינה, השמן התלקח
רויטל קופאת, הלב שלה מתפוצץ.
מה קרה? שואל סרגיי.
שריפה נושפת רויטל.
הוא נשאר רגוע, מושיט כרטיס, קורא למשרתת, מתקשר למכבי אש, מוודא את הכתובת, ובזמן שמסביר לילדים ללבוש נעליים ולרוץ החוצה, דופק לשערים.
בשלוש עשר דקות מגיע רכב האש, תושבים מתאספים סביב הילדים הבוכים, עשן יוצא מהחלון. רויטל נשבעת שלא תאמר שוב שהיא לא אוהבת אותם, והיא מבטיחה להיות האמא הטובה ביותר. היא חובקת את הילדים, מתפעלת מכובעים ושקיות של אחרים. החיים מלאים באנשים טובים, היא יודעת זאת תמיד.
השריפה מתקנת במהירות, ניזוקה רק המטבח, נותר ריח עשן בחדרים אחרים, והחתול של ויקה נצלה.
אי אפשר ללון כאן, מסכם סרגיי. גם צריך תיקונים, בואי אליי.
מה זאת אומרת? מתפחדת ררויטל חייכה, ידעה שלפחות היום נגמר עם תקווה חדשה.
