איאפשר שלא לאהוב את הילדים שלי, חשבה רחל, כשהיא מתפרסת בשבילים העקורים שהחלה מצופה שלג כבידת פפיה. אבל האהבה לא הייתה שם. היא חשה רק עייפות, כעס וחוסר אונים מתמשך. פעם, כשאורי היה עדיין בחיים והיא הייתה בהריון חמישי, שכנת הקומה השישית, בטוחה שרחל כבר סגרה את הדלת ולא שומעת אותה, אמרה לבעלה:
לצורך קצבאות מגדלים, והילדים נשארים תמיד נטושים!
רחל בכתה עד שהיא חשתה קיבה, כמה זה היה נוגע ללב. כן, היא הצליחה לעבוד, למרות שיש לה ארבעה ילדים, אבל הם אף פעם לא נשארו לבד: אמא הייתה מגיעה עד שהיא יכלה, ואז שכרו מטפלת. רחל אהבה את עבודתה ולא רצתה לנטוש אותה רק בגלל שהילדים קטנים. כשהם גדלו, מה? מה תהיה רחל אז?
זה היה ההחלטה הנכונה, כי אחרי שאורי הלך לעולמו, המשכורת של רחל למרות שהייתה חבילה קטנה הצליחה לכסות את כל הצרכים של חמשת הילדים. היא לא נגעה בפנסיה, היא שמרה אותה בחשבון חיסכון כדי שהילדים יוכלו להוציא כמה שצריך כשתהפכו למבוגרים. אבל היותה אלמנה עם חמישה ילדים היה אפילו יותר קשה ממה שדמנתה.
כל הלילה השלג נפל, והשבילים שהיו פעם צרים הפכו כמעט לבלתי נראים. היה עליהן לחשוב מראש ולחנות את הרכב במקום אחר, אבל במקום זאת היא נאלצה לשאת את איתן ולינור עד למגרש המשחקים והחזרה הייתה לא קלה. רחל הביטה ברגליה, מנסה לא לקלוט שלג חד בנעליים, ולכן לא שמה לב לאיש שעבר לה מול. הם התנגשו, הוא נעמד על רגליו, רחל נופלה בשלג. האיש שלח לה יד לעזור לקום, ובנוסף השמיט כדור אדום גדול בצורת לב.
חג ולנטיין מטורף! נזפה רחל לעצמה במחשבה.
אתמול, עד חצות, היא סייעה לבת הקטנה תמר לקבוע מגפיים ולכתוב מצגת על החג לבן שלישי, פבליו, ובמקביל הרגיעה את הבת הבוגרת רוני, שסבלה משבר נוער בעקבות פצע על מצחה. רוני הייתה בטוחה שמחר נער אהוב יגיש לה ואלנדו. בזמן שרחל עסקה בזה, הילדים הצעירים לקחו טושים אקריליים וצבעו את השולחן הלבן, הריצוף והאחד לשני. המחנכת, באומרה פילוסופית, קראה להם קבוצת המפלים והציעה קניית חומר ניקוי עם אצטון.
סליחה, לא שמתי לב אליך, התנצל האיש.
בקרבה של רחל התעוררו שני רגשות: כעס על כך שהאיש העגור לא ראה אותה, ובושה על הכדור שאבד בטח הוא היה מיועד למישהי אהובה. בבואה השנייה ניצח.
אין בעיה, אשמה שלי. חבל על הכדור.
האיש הביט לשמיים.
זה לא נורא. אפילו הציפורים חוגגות.
אשתך בטח תתאכזב.
זה לבתי, הוא חייך. אקח אחד אחר.
ופתאום דמעות נפללו מעיניה של רחל. האיש נראה מבויש ולא ידע מה לעשות.
סליחה, ניבטה רחל, לא התכוונתי, זה היה בטעות.
הכל בסדר משהו קרה?
רחל לא אהבה להתלונן, נדירה היא מדברת על היותה אלמנה עם חמישה ילדים, אבל האיש הזה היה זרים לגמרי, והיא הייתה מותשת.
הוא הקשיב, ואז אמר:
אתה צריך להכיר אותי לחברתי. היא נוטה להתמכר לילדים, ואני אומר לה: חכי, תדאג לעצמך, לפני שאת מחבבת את כולם. אני לא מתנגד למספר ילדים זה טוב, גם אני רוצה שלישי, אבל סליחה, קפצתי על נושא שלא נועד.
רחל הניפה יד ונשכה:
לפעמים אני מסתכלת עליהם וחושבת: אני צריכה לאהוב אותם מאודמאוד. בפועל אני יותר כועסת ומזיקה. איפה האהבה הזאת?
היא יש לך, אמר האיש בביטחון. פשוט נעטפה בשלג, כמו השביל הזה. וזוכרת מה פורח כאן בקיץ?
מה?
שושנים בר.
רחל הבינה למה הוא מתכוון, אבל תחושת הריקנות לא עזבה אותה.
האיש ליווה אותה עד למכונית וברך לה יום נעים. ברכב, רחל תיקנה את האיפור ונסעה לעבודה. הלב כבד, והזיכרונות של חגי הוולנטיין הקודמים חזרו: פעם מצאתי פתק אהבה מתחת למראה או פרחים במושב האחורי. בעלה נעלם לפני ארבע שנים, והחגים תמיד גרמו לה לצער. היום חיכתה גם ישיבת צוות שבה סרגיי פטרוויג, המנהל המתעוררת, יספר חצי שעה על תוצאותיו.
במשרד האווירה הייתה קלילה: לא היה מדובר בחגיגה של חגים, אבל במקום כלשהו רחל ראתה פרחים, בחורות לחשו וצחקו, וגברים נראו לחוצים זה תמיד קורה כשצריך לנחש מה האישה מצפה. כשנכנסה לחדר, רחל חשבה שהיא נכנסה בטעות, נסעה אחורה: על השולחן היה זר של ורדים אדומים. החדר עדיין היה שלה, והיא התקרבה בזהירות, מביטה בפרחים כמו בחיה נדירה, מחפשת באילו תנאים הוא גורם: טפרים חדים או מנימול.
על הזר היה פתק. רחל לקחה אותו בעדינות.
לעולם לא היה לי אומץ, אבל מתי אם לא היום? בעיניים שלך אני רואה את הקוסмос, ממש מצחיק. רוצה לצאת לאכול? ל.
רחל ניסה לזכור מי מהקולגות מתחיל בשם ל שיכול היה לכתוב זאת, והמשיכה לתהות אם זה מציאות או חלום. אם זה היה החדר שלה, אפשר היה שהזר הגיע בטעות. למטה על הפתק היה כתוב שם מסעדה ושעה 19:00. לוי, ליאון, ליאור? כמה מהגברים האלו עובדים איתה, אבל אף אחד לא הראה עניין. היה משעשע אם זה היה לוי לפני ההיריון החמישי רחל הייתה כמעט מאוהבת בו, רצו רומנטיקה ותחושה של חום. הוא ניהל את עצמו בחברותיות, ארח כמה ארוחות יחד, והיא הרגישה פרפרים בבטן. אבל אז נודע לה שהבדיקה הייתה שגויה, והפרפרים היו רק תסמיני תזונה. הריון תמיד הגיע בלתי צפוי, הפוריות הייתה מתנה, וכשאורי חלה, לוי נעלם מזיכרונה.
רחל חישבה על היום: האם ללכת לדייט או לא? הסתכלה על לוי, ליאון וליאור, כולם התנהגו כרגיל. אולי זו הייתה בדיחה? איך להתכונן לדייט כשכל הילדים צריכים מישהו לשבת איתם? אמא לא יוצאת מהבית כבר שש שנים, אין כסף למטפלה, והבת הבוגרת בטוחה שהיא תברח לדייט. אז היא לא תיסע לשום מקום.
איתן ולילי מביאים לה לבבות משוכות, עכשיו אפילו בגני ילדים לומדים לחתוך ולבנים. רחל עטפה אותם במכנסיים והזיזה אותם עד למכונית בשלג, נזכרת באותו גבר שלבוקר שהחזיק כדור אדום. היא גם יכולה הייתה לחוות זאת, והדמעות שוב זרמו.
הילדים מרעשים במכונית, מתווכחים איזה סרט להדליק, ומבקשים לעצור בחנות קינדר ליום החג. רחל נכנעה, קנתה שלושה קינדרים לבנות, וקצת קיטניות, כי אין לה כוח לבשל.
בבית חיכתה לה הפתעה: ריח של צ’יפס ולימונדה. הבת הבוגרת רוני קראה שהנער שהזמין אותה לדייט עבר, ולכן אין לה חברה ולא יהיה לה בחור, אבל זה טוב, כי הפצע על מצחה גדל. היא החליטה לבשל ארוחת ערב. הילדים הקטנים ניקו את החדרים והורידו את הטושים מהשולחן הלבן. רחל נגעה בנים, חיבקה אותם והבינה שהיא באמת אוהבת אותם לא רק כשאתה מרגיש טוב, אלא תמיד. מצאה במגירה שמלה שחורה קטנה שלא לבשה זה מאות שנים, לקחה מנישת הבת הבוגרת בושם, ומן בת האמצעית ליפסטיק.
אמא הולכת לדייט! קראה רוני משמחת.
איתן בכה, הרוויחה אותו עם הבטחה שהיא תחזור מהר.
רחל הגיעה למסעדה מתרגשת: מי יודע מה מחכה לה שם? מצחיק לחשוב שמגיעה לדייט עם זרות. אבל לא, הוא מישהו שהיא מכירה, רק מי נכון? זה כמו סודית סנטה לא יודעים למי להעניק. אם היה צריך לבחור מתנה ללוי או לואן ממחלקת האספקה, היה קל, אבל אם היה צריך לקנות מתנה למנהל, סרגיי פטרוויג, היה קונה לו אופניים, כי הוא מזכיר שליח דואר.
כאשר רחל נכנסה למסעדה ולא ידעה איך להסביר על מי שמורים השולחן, היא כבר רצתה להסתובב ולצאת, אז ראתה אותו. סרגיי פטרוויג עצמו, עומד על קו קיר, מביט בפתח. הוא ראה אותה, חימם פניו, אך לא הסתכל. רחל נבכה, נבהלה, כעסה. הוא? קוסמוס בעיניים? איזה משחק תכנן? אבל כבר לא היה אפשר לחזור.
הייתי בטוח שלא תבואי, אמר הוא.
בפועל הם לא השתמשו באתה אבל רחל קיבלה שהיום המבולבל הזה יכול להביא כל דבר, נשמה והמשיכה אחרי המלצרים שהראו להם שולחן ליד החלון. מהתקרה נופלו לבבות שונים, ורחל חשבה שהבת שלה צריכה ללכת לדייט, ולא היא. היא רצתה לברוח ולקרוא לבת להתקשר ולומר שהבית בוער.
השיחה לא הלכה חלק. סרגיי היה מודאג, מדבר הרבה או שותק, מביט ברחל במבט מצער, והיא מרגישה צריכה להרגיש חרטה ולשמור על שיחה נימצלת. היא רצתה לברוח, לא לאכול חציל פריך ולחתוך סטייק עסיסי. שתהיה משהו קורה! היא ביקשה. הילדים יצבעו קירות, האמצעיים ירחצו את החתול, החברה של רוני תבין שהיא בוגדנית ותזמין אותה למפגש!.
המתפילה נענתה; אחרי שלושה קטעי סטייק צלצלה הטלפון. רחל ראתה על המסך שם של רוני וקראה:
צריך לקחת. הילדים.
היא תיארה בספונטניות את המצב המשפחתי של סרגיי, מקווה שהוא יפסיק את הדייט, אך הוא בשמחה אמר שהוא היה ילד יחיד, ותמיד חלם על משפחה גדולה.
רוני בכתה בטלפון.
אמא, שרפה! פבליו ניסה לטגן מטבעות גבינה, השמן נדלק ו
רחל קפאה. היא הרגישה איך כל הדם מתרכז בלבה, כמו קופסה שממתינה להתפוצץ.
מה קרה? שאל סרגיי בפחד.
שרפה נשפה רחל.
הוא פעל מהר ושלווה: יד אחת שלף כרטיס ותיאר למלצרית, השנייה הזעיקה מכבסי אש, עדכן את רחל על הכתובת, ובמקביל ניהל את הילדים תלבשו נעליים, רוצו החוצה, תקשיבו לשכנים, אל תנסו להציל חפצים.
ב-15 דקות הגיעו הבתים. משאית אש עמדה בחזית, השכנים נסגרו סביב הילדים הבוכים, מן החלון נפל עשן. לא אחזור לחשוב שלא אוהבת אותם, הכריזה רחל. אהיה האמא הכי טובה!. היא חיבקה את הילדים, מתפעלת מכובעים ומגפיים זרוקים על קירותיהם. העולם מלא באנשים טובים, היא ידעה זאת תמיד.
לשמחתה, האש נכנסה רק למטבח, בשאר החדרים נשאר ריח שריפה. אפילו החתול של רוני נצלה.
לא ניתן לישון כאן, סיכם סרגיי. וברור, נצטרך שיפוצים. מציע לבוא אליי.
איך? התפלאה רחל.
סרגיי הביט ברחל ישירות וענה:
כמו שאת רוצה. אפשר לבקר, או לשהות כאן לנצח.
הילדים הביטו בו בסקרנות: עד כה לא שמעו אותו. איתן זימר שוב, פבליו נזע, ולילי שאלה אם יש לו סרטים.
יש, הבטיח סרגיי. וגם כלב וחתול. בואו נלך?
איזה כלב? שאל פבליו, עדיין מרחיב גבות.
כמו וולדה, חשבה רחל בחמימות.
ביגל, ענה סרגיי, ורחל ידעה שפבליו נצח זה היה הכלב שהזמין השנה האחרונה.
רוני, אחרי שהבינה את המצב, אמרה:
אני אאסף דברים. איתן, די לבכות, בואו לאסוף את הרכבות שלכם.
רחל חייכה לה בתודה. בבת אחת רוני קרן כמו ילדה, איזה צחוק. פבליו לעולם לא יראה את זה
בסדר, אמרה היא. נלון אצלך, תודה. מחר אחשוב מה לעשות.
אמא, תראי! צעקה בת הקשר תמר, ורחל הרימה את הראש. מעל השמים עבר כדור אדום בצורת לב. היא חייכה ואמרה:
גם הציפורים חוגגות.
סרגיי לקח בעדינות את ידה של רachel. ידו הייתה רכה וחמימה, חוויה בלתי רגילה. אבל לקחת אותה בחזרה רחל לא מיהרההיום אחרי שאש כיבתה, רחל נזכרה בריח האפר שהשאיר מאחורי עצמו, אך במקום להישאר במבוכה היא פתחה חלון קטן במטבח ונתנה למזגן להכניס אוויר רענן. סרגיי, שבחר לשהות איתם עד שהקירות יזדקקו לצבע חדש, הציע לה סדנה של קירוי משותף: כל המשפחה תצבע קיר אחד, ויהיה להם סימן של התחלה חדשה. הילדים קפצו בהתלהבות, ליצן קטן של פבליו התגלה בכחול, איתן בחר בצהוב, לילי חקרתה ירוק, ותמר נגעה בפרח כתום. יחד עם סרגיי, שצייר קו של לב גדול במרכז, הם הפכו את החדר למפה של זיכרונות, שכל קו ולו משקף רגע של צחוק, דמעה או ניצוץ של תקווה.
בינתא, רחל מצאה על מדף הספרים פתק נוסף, כתוב בכתב רזה: *הפעם, לב פתוח יותר מנצנץ אם תסמכי על הלב, הוא לא יטעה.* הפתק נחתם בחתימה של אותו גבר שבשבילו מצאה את הכדור האדום. היא חייך, הבינה שהמסר נשלח אליה ממש לפני שהשאיר אותה, והקשר ביניהם כבר לא היה רק של מזלג חורפי אלא של חום פנימי.
בערב, אחרי שסגרו הקירות והצילו את האוכל בשריפת המטבח, סרגיי הזמין מוזיקה רכה, וכשהדלת נפתחה, קוולדה הכלב שהובטח נכנס באותו ריבוע של שמחה, עם זנב מתנופף כמו דגל של ניצחון. ריח של לחם טרי מתפשט בחלל, והילדים חזרו לשיר שירי ילדות, קולם מתנגש במנגינה של הלב של רחל.
באותו רגע, היא הרגישה שהעולם כולו מקף סיבוב מסביב לשולחן שבו נודד פיסת אהבה, סביב לה נבנים קירות חדשים, סביב לה חזרת האמת של ההורים שהפכו למלכודות של חיבוק בלתי נגמר. היא חיבקה את סרגיי, הרגישה איך ידיו חמות מחזיקות אותה כמו שמיים של סתיו, והבינה שבחירתה להמשיך, לא רק למען הילדים, אלא למען עצמה, הייתה הצעד שמחזיר לה את השקט הפנימי.
ולאחר שהשמש ירדה על השכונה והאורות הדולקים של הבית החדשים הבהו, רחל ענתה למבט של הילדים: *”היום למדתי שהאהבה היא לא רק תחושה, היא פעולה שמתרחשת בכל פינה קטנה של חיינו.”* היא פתחה חלון נוסף, והזירה של ציפורים משוטטות חזרה למרחב, משמעת את השיר של ההתחלה כמו לב אדום שנופל מהשמיים, כל נגיעה מזכירה לה שהחיים, כמו שלג, יכולים לשקוט, אבל תמיד משאירים אחריהם חום של חוויה מתמדת. ובסוף, כשכל שגרה נרכבה למנגינה אחת, רחל ידעה שלפני היא תכתוב עוד הרבה סיפורים, והעולם ימשיך לחגוג איתה לא רק ביום וולנטיין, אלא בכל יום של אהבה אמיתית.
