פיצוץ חזק פטיעת קול רועמת חושך חושך
החשך מתחיל להתפזר ברגע שהקול מתקרב:
יעל כהן, זה החילוץ, יש כאן משהו שנתפץ.
בכאב מרגיש את היד נוגעת בצווארי. מנסה לפתוח את העיניים, מצליח בחביצות. לפני העיניים עומד תליון מלבני חקוק במזלות האסטרולוגיה ושתי נשים בחלוק לבן מתקרבות.
לחדר ניתוח! קול מדבר קרוב קורה.
ההורים חוזרים מהעבודה. האמא נוהגת למטבח, מציצה לחדר שבו הבן עושה שיעורי בית. דוד, נכנס לחדר, מבחין שמצב רוחו של הבן אינו טוב.
תומר, מה קרה? אביו מלטף אותו בראש.
שום דבר, הוא מגרגר, בכיתה ד’.
יאללה, תספר!
יום האישה מגיע. המורה היום האירה אותנו ואמרה שעלינו להכין מתנות לנערות.
מה הבעיה? אביו מחייך.
יש לנו בנים ובנות שווים, והיא חילקה מי נותן למי, תומר מתנשף. קיבלתי את “הילדה המרה”, רוני לוי.
כולם רוצים מתנה ליום האישה, גם הפחות יפות, אביו מדבר אליו כמו למבוגר. איך חילקה? לפי אותיות? לפי מזלות?
מה זאת אומרת? דוד מתפוצץ בצחוק שוב.
לפי התאמה. רוני היא בת בתולה, והטלה מתאימה לבקעה. ואני בטלה.
זה טוב, אם מתאימים! אולי תתאהב בה.
אני? ברוני לוי?
האב מתגלגל מצחוק. האמא נכנסת פתאום:
מה קורה כאן?
רוני, לכי למטבח, פניה של האב נוקשות. אנחנו מדברים רציניים.
מאחורי הדלת, תומר שואל בקול עצוב:
אבא, מה עליי לעשות עכשיו?
להכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אכין את המתנה לבחירתך.
איך? אתה עובד במפעל!
נכון, אבל אני במפעל לגלקון, מייצר ציפויים למתכות.
לא מבין.
תראה מחר!
***
מחר האב מביא תליון על שרשרת שנראה מזהב. בצד אחד חקוקים שני מזלות, טלה ודת, ובצד השני כתוב בקווים קטנים אך אלגנטיים:
«לרוני לוי, ליום האישה, מאת תומר».
התליון נראה מדהים! וכשאמא שמה אותו בשקית פלקס, הוא נדמה יותר מבוהק.
***
יום האישה מגיע. המורה לא משאירה שיעורים, רק נותנת למורים מתנות. היא מודה ארוכות, ואז מודיעה שהבנים צריכים להקנות מתנות לבנות.
הכל מתפוצץ בנים רצים אל “הנבחרות” שלהם. תומר ניגש לרוני לוי ואומר, כפי שהאב לימד אותו:
רוני, מזל טוב ליום האישה! אולי יום אחד גורל יחבר טלה ובת בתולה.
אחרי שהשלים את המשפט, תומר חוזר למקומו ולא שם לב שהלב שלו מתמלא ברגשות כלפי הילדה “המרה” שלדעתו.
בקרוב, ההורים של רוני עוברים לשכונה אחרת, והיא עוברת לכיתה ה’ בבית ספר חדש.
***
אורן פותח עיניו בתקרת חדר בית חולים. הוא מנסה לזוז בידיו וברגליו, רק היד השמאלית נעה.
איפה אני? הוא מדבר בקול מבולבל.
קול של אחיה מתקרב למיטה ומסתכל עליו בקפידה:
קמת? אתה מחלקת ניתוחים חירום.
האם הידיים והרגליים שלי שלמים? שואל אורן בקול חרישי.
נראה שהכל במקום, משיב האח בחיוך. רק חוטים שלמים משוריינים משני קצות הגוף.
זה טוב אם הכל שלם, הוא מגיב.
אחות נמרצת מתקרבת ושואלת:
איך אתה מרגיש?
מה קורה איתי! הוא משיב במצב של חוסר וודאות.
החיים שלך בטוחים. הידיים והרגליים יעבדו. רק כמה צלקות קטנות יישארו, אומרת האחות ומוציאה טלפון פעיל. אמא שלך ביקשה לשאול כשמתעורר.
בני, קול האם מתפזר דרך הדמעות.
אמא, הכל בסדר, הוא מנסה לשמור על בטחון. אמרו שהצלקות קטנות ויוצאו בקרוב.
לא יותר לי לישון איתך בלילה, אומרת האם. אני מגיעה עכשיו.
אמא, אל תדאגי! הוא מניח את הטלפון לצידו, מחייך לאחות:
תודה!
עוד כמה שבועות ותישחרר, מחייכת האחות. שלושה שבועות בדיוק.
שכנה בחדר שואל:
מה קרה?
אני חייל מציל, משיב אורן. במפעל שלנו התחילו פצצים של צינורות להתפוצץ. קראו לנו, היינו ראשונים במקום. חדר גדול, שלושה נפגעים. נכנסנו, הפצצים נפתרו, האש הייתה במקומות מסוימים. ניסינו להציל את הפצועים אני הייתי האחרון שיוצא. כשכבר הייתי ליד הדלת, פוצץ פצץ נוסף אחר כך איני זוכר.
זה נגרם לך, אומרת האחות. קולגה מהעבודה.
חבר נכנס, רץ למיטה של אורן:
היי, תומר! מה שלומך?
הידיים והרגליים שלמים! משיב המפוחד בחיוך. רק יד שמאל יכולה להגיד שלום!
לא תאמיני,
מה קרה אחרי?
יצאנו בדיוק כשפוצץ, חזרנו מיד, גררנו אותך אתה מלא דם הרופאים כבר היו שם
תודה!
תומר, על מה אתה מדבר?! החבר צחוקו מתפרץ. הם רוצים לשים אותנו על מדליות.
אז כשישחרר יוציאו אותי, אומר תומר.
טוב, אני הולך. היום יש סיבוב. האחות אומרת שזה לא ייקח זמן רב.
רופא בן ארבעים נכנס:
איך הולך, גיבור? מתקרב למיטה.
הכל טוב.
אם אתה מדבר, תישאר בחיים. בוא נבדוק אותך!
אתה מצחיק אותי? שואל אורן. לא, וירה כהן, היא תגיע אחרי מחר.
***
שניים ימים עוברים. אורן מנסה לקום, אך כאב הרגליים חזק והיד הימנית נפגעת, ויש פצעים רבים בגופו. שניים מהפצעים על הפנים, כשפוצץ, נגעו בעור, טוב שהצלחתי להוציא את היד הימנית לפני שהפצצה נגעת במוח. הוא בודק במראה הפנים עדיין נפוחות.
היום הרופא מתקרב לעבור סיבוב הרופא ששתיים ימים לפני טיפל בו במנתחות ניתוח. אורן מתוח מעט.
היא נכנסת רופאה צעירה, חזקה, עם משקפיים לבנות, לבושה בחולצה לבנה. הוא בן עשרים ושבע כבר נשוי, אך נפרד לפני חצי שנה משניתו, כי השכר של חובש החיים לא רצה.
שלום, אומרת הרופאה ומגיעה למיטה.
שלום, האם את מבצעת לי ניתוח?
כן, מה קורה?
הכול טוב! תודה עצומה!
בואי נבדוק אותך!
היא מתקרבת אליו לפני עיניו מתגלה תליון עם מזלות, מתנדנד על צווארו:
רוני לוי!!! הוא צועק.
היא מביטה בפנים הפנימיים שלו.
סליחה! היא מתנצלת, לא מזוייה.
אני טלה, הוא מצביע על התליון.
תומר גונצ’ארוב? שפתיה רועדות. אתה עדיין זוכר אותי?
מה אומרים? רוני? רואה את הדמעות בעיניה, מניח פנקס על ידה.
סליחה! היא מושיטה ביסוד ומנגבת את דמעותיה. לא חשבתי שנפגש שוב כך.
***
מאז היום רוני לא מגיעה לחדרו. אבל אורן מבין שיש לה לוח זמנים כמו שלו: יום, לילה ושני ימי חופשה. הוא לא רוצה להראות לה חסר עצמאות. כל היום הבא הוא מתהלך בחדר מתמך על המיטות, כמה פעמים מתמקד בקיר, ויוצא למסדרון.
בקריאה של המשמרת החדשה, נרשמים קולות ריצה וצעדים דחופים במדרגות זה קורה כשמביאים עוד נפגעים. עשר שעות עוברות, האחות נכנסת, מכבה את האור. אך כבר חצות, במדרגות נשמעים צעדים, והשתיקה נחתמת כשאורן מרגיש מישהו בוכה. הוא קם בעדינות ויוצא למדרגות.
ליד שולחן המשמרת יושבת במו כו, ראש מוטה על הידיים, בוכה חברת כיתה לשעבר. הוא מתקרב ומניח את ידו על חזה שלה:
רוני!
היא משקיעה את ראשה בכתפו:
ניתוחתי אישה, נפלנה למכונית, היא מתפזזת בדמעות. עשיתי כל מה שאפשר, היא במצב קריטי ולא תשרוד. יש לה שני ילדים בעלה נמצא במרפאה איתה
תתאחדי, רוני!
שלוש שנים אני מרפאה, ועדיין קשה להבין שמוות קורה.
תתאחדי! הוא נושף. חמש שנים ראיתי הרבה מות, אבל גם הצלת הרבה חיים.
זה מה שהוביל את אשתי לעזוב, היא אומרת. היא טוענת שאני לא חוזר הביתה, שאני מרוויח מעט.
גם לי אותו, הוא משיב. אנשים רואים בי כאדם משוגע. עדיין לא נשוי, גר עם ההורים.
חח, אנחנו רק בן עשרים ושבע, החיים לפני.
לא, תומר, אנחנו כבר עשרים ושבע.
רוני כהן, הדופק שלה נופל, קראה האחות המהוללת.
סליחה! רוני רצה למצב הקריטי.
לילה זה אורן לא מצליח לישון. בבוקר האחות מגיעה, כמו תמיד, ונותנת לו משקה.
האישה שנעצרה הלילה, חיה? הוא שואל ברגע של הפתעה. היא חיה, אך במצב קשה.
***
שלוש שבועות עוברים. הפצעים על גופו של אורן נרפאים. הוא פוגש את רוני במסדרון של המשמרת, והקשר ביניהם מתחזק, אך מחלקת ניתוחי החירום לא מקום לשיחות אישיות.
בבוקר של סיבוב, הרופא מסמן:
היום משחרר אותך, הוא מחייך ומוסיף. כלומר, משחרר מהבית חולים. תבקר במרפאה, הם יחליטו כמה זמן תישאר כאן.
אפשר לאסוף חפצים!
כן, אל תמהר. הם יכינו לך פטור מתן.
הרופא יוצא, אורן מגלח, מבט במראה, ושם לב שהצלקות הקטנות מוסיפות למבנה פניו, מוסיפות גבריות.
הוא מתכונן, יוצא למדרון, ופוגש אחות שעומדת באיזור.
היא באה לבקר! מרגיש רעש של שמחה במוחו.
האחות מוסרת לו פטור:
להתראות, אורן! אל תחזור!
***
היה לו דירת חדר יחיד, אך הוא נוסע לאמא שלו. היא חיכתה לו במתיקות, אפילו לקחה חופשה.
בתי! היא מחבקת אותו בחום.
הכול בסדר, אמא! אני חי ובריא.
בוא, הכנתי לך ארוחת בוקר. כמה אתה רזה!
כמה מתגעגעתי לאוכל הביתי!
עד שתתאושש ותתחתן, תישאר בבית ההורים, החדר שלך עדיין ריק. נקה את הידיים!
***
עד הצהריים הוא הולך למספרה, חוזר לדירתו, קולט בגדים, האם מסדרת אותם. בערב בא אביו מהעבודה, הם מתיישבים יחד, משוחחים עד הלילה. הוא נרדם בחדרו, שבו גדל, חולם:
מחר אל המרפאה, אחרי זה לעבודה, ובערב
בחלום הוא מתכנן ערב נוסף.
***
בבוקר הבא, אורן הולך למרפאה, מבקר במשרדים עד הצהריים, אחרי הצהריים חוזר למשמרתו. בערב הוא מתארגן.
לאן אתה? שואל האבא.
אבא, אתה זוכר שלפני שנים, בכיתה ד’, עשית לי תליון למתנת רעיון?
לרוני לוי? זכור.
אמרת: “אולי תתאהב בה”.
כן, זכור.
רוני היום רופאת, היא ניתנה לי ניתוח והיום היא עדיין לובשת את אותו תליון.
זה כיף!
אבא, המילים שלך הגשמו. אני הולך אליה!
***
עשרים ושבע שנים לא הרבה להתחיל חיים עם אהבה אמיתית.
