פיצוץ רעם חזק חושך חושך
לאחר שהחושך החל להתפזז, שמעתי קול:
היי, גברת אביב כהן, זה הצוות הרפואי, משהו נפל שם.
מאחורי כאבי הראש הרגשתי יד נוגעת באפי. ניסיתי לפתוח את העפעפיים בקושי. לפני העיניים נצנץ תליון מלבני עם סימני מזל חקוקים ועיניה של אשתו במעבדה הלבנה.
אל החדר מנותח! קרא קול קרוב.
הוריי חזרו מבית העבודה. אמי רצה למטבח, נפתחה דלת החדר שבו בני, יוסי, עושה שיעורים. דוד, שנכנס לחדר, מיד שם לב שמצב רוחו של יוסי אינו טוב.
יוסי, מה קרה? שאל האבא ונגע לו בראש.
שום דבר, גרגר הילד, תלמיד כיתה ד’.
תספר לנו!
זה קרוב ליום האישה. המורה שלנו החזיקה אותנו היום והזמינה שנכין מתנות לבנות.
איפה הבעיה? חייך האבא.
אנחנו שוות בנים ובנות, והיא חילקה למי מהן את המתנה אמר יוסי ונשף עמוק. קיבלתי את האישה הלאנאהבת, אביב כהן.
כל הבנות רוצות מתנה ליום האישה, גם הלאנאהבות, הסביר האבא, מדבר אל בנו כאילו היה מבוגר. איך היא חילקה?
לפי סדר אלפביתי?
לא, לפי מזלות?
זה איך? שאל דוד, צוחק.
לפי התאמה. אביב היא בת בתולה, ותוארת לפי המזלות שהכי מתאימים לה שור. ואני, אני שור.
זה טוב, אם אתה תואם! אולי תתאהב בה.
אני? באביב כהן?
האבא התפוצץ מצחוק. פתאום נכנסה האם:
מה קורה כאן?
לענה, לכי למטבח, אמר האבא בקול נוקשה. יש לי שיחה חשובה עם הבן.
כאשר האם יצאה, יוסי שאל בקול עצוב:
אבא, מה אני עומד לעשות עכשיו?
להכין מתנה!
איזו אחת?
מחר בעבודה אביא לך מתנה לאהובתך.
אבא, איך תוכל להכין מתנה? אתה עובד במפעל.
כן, אני במפעל חשמל, עושה חיטוי לקטעים מתכתיים.
לא מבין.
מחר תראה בעצמך!
***
מחר הביא האבא תליון על שרשרת מלבנית שנראתה זהב. בצד אחד חקוקים שני סימני מזל שור ונקבת, ובצד השני נכתב בקו עדין:
לאביב כהן, ביום האישה! דוד.
כמה יפה נצנץ התליון! וכשאמי ארזה אותו בשקית ניילון, הוא נראה עוד יותר מרהיב.
***
היום השביעי של חודש מרץ, המורה לא רצתה ללמד. תחילה הילדים חנכו לה מתנה, והיא הודתה ארוכות. אחר כך הכריזה שהבנים יעניקו מתנות לבנות.
הכל החל להתפרץ! כל הבנים רוצו אל הנבחרות שלהם. יוסי גם הוא נגש למתנה של אביב כהן וחרש, כמו שאבא לימד:
אביב, מזל טוב ליום האישה! אולי גורלי יקרב את השור והבת בתולה.
לאחר שהקפיץ את המשפט שלמד, חזר למקומו ולא שם לב שהלב שלו נפל על הבחורה שלדעתו הייתה לאנאהבת.
לאחר זמן קצר, עברו הורי אביב לשכונה אחרת, והיא למדה בכיתה ח’ בית ספר חדש.
***
איתן גורן פקח את עיניו. תקרת חדר החולים הלבנה נראתה רחבה. ניסה לזוז בידיים וברגליים, רק היד השמאלית נעה.
איפה אני? שאל בקול לא ברור.
שמע טפיחה, ונולד על מיטתו רופא בחדר מיון:
קמת? אתה בחדר חירום.
הידיים והרגליים שלמות? שאל איתן בקול שקט.
נראה שכל החלקים במקומם, רק השריר סביב הראש והגוף תפוס.
הרופא חייך: זה טוב שהכל שלם.
הבנה רפואית ניגשה בעדינות:
כיצד אתה מרגיש?
מה קורה לי? ענה איתן.
אף סכנה לחייך, הידיים והרגליים יעבדו. רק כמה שרירים קטנים יחלפו. אמר הרופא, והוציא טלפון חכם. אמא שלך ביקשה להתקשר כשאתה יתעורר.
בני, קול האם נשמע דרך הדמעות.
הכל בסדר, אמא, ניסה איתן לשמור על קול חזק. אמרו שהשרירים הקטנים יחלפו בקרוב, ואשחרר בקרוב.
לא יוכלו להישאר איתך הלילה, אמא. אל תדאגי, אבוא מיד.
תודה! חייך האחות.
קרוב תשחרר, חייכה האחות. שלוש שבועות של טיפולים, זה בטוח!
שכן במיטה שאל: מה קרה?
הייתי הצלה. במפעל שלי פיצוצים של בלוני גז, קראו לנו, רצינו להציל לפני האש. שלושה נפגעו, הגעתי לתוך המבנה, הבלונים נשרפו, נשארתי עד הדלת, ואז פיצוץ נוסף לא זוכר יותר.
זה נגע לך.
גונצ’ארוב איתן, קראה האחות. קולגה מהעבודה.
חבר נכנס, רץ למיטה:
היי, יוסי! מה שלומך?
הידיים והרגליים שלמות! רק יכול לברך איתן ביד שמאל!
היי, מה קרה אחר כך?
יצאנו כשהפיצוץ קרה, חזרנו מיד, גרשנו אותך את מלא דם הרופאים היו שם.
תודה!
יוסי, מאיפה אתה מדבר?! אמר החבר בחיוך. הם רוצים להציע לנו מדליות.
בקרוב אשחרר.
טוב, אני הולך. המהלך הבא שלכם יהיה סיבוב רופאים, היא לא תארך.
הרופא, גבר בן ארבעים, נכנס:
איך אתה, גיבור?
בסדר.
אם אתה מדבר, תחייה. בוא, אני אבדוק אותך!
הקשת לי? שאל איתן. לא, גב’ אביב כהן, היא תבוא מחר.
***
שני ימים עברו. איתן ניסה לקום, אבל הכאב ברגליים היה חזק, ידו הימנית פצועה, וגוף שלם עטוף נצפות. שתי פציעות בפנים מהפיצוץ, אבל הצליח להוציא את היד הימנית לפני שהפציעה נפגעה קשות. מבטו במראה הראה פנים נפוחות.
היום הרופא יבצע סיבוב; שני ימים קודם לכן הוא נינהל במרפאת ניתוחים במשך חמש שעות. איתן לחם קלות.
הבאה של האחות הייתה צעירה, מבוגרת, חכמה, עם משקפיים שלא הפחתו ממנה יופי, ומעיל לבן שנראה בטבעיות. איתן, בת 27, כבר נישא, אך אחרי חצי שנה נפרד לא התאמת אישיות, והדף של המשקורת לא הרגיש לחוק.
שלום, אמרה הרופאה, מתקרבת למיטה.
האם את הטיפלת בי?
כן, מה קרה?
הכל טוב! תודה רבה!
בוא, אבחן אותך!
היא התקרבה אליו, והביט בתליון על צווארו עם סימני המזלות:
אביב כהן!!! קרא איתן.
היא הסתכלה על פניו המנופחים.
סליחה! קראה, ולא זיהתה אותו.
אני שור, הצביע על התליון.
טוליק גונצ’ארוב? רוחותיה רעדו. את זוכרת אותי?
היי, אביב, חייך, והניח ברכת יד על כתפה.
סליחה! היא נשפה בכפפה, והזעתה דמעות. מעולם לא חשבתי שנפגש כך.
***
מאותו היום אביב לא ביקר בחדרו של איתן. הוא הבין שלשניהם לוח זמנים תואם יום, לילה ושני ימי מנוחה. הוא לא רצה להיראות חסר אונים לפני ה’.
יום שלם הוא הלך בחדרו, מתנדנד על המיטות, תפס קירות, יצא למדרכה.
בערב הרופא במשמרת היום הלך. משמרת הלילה הגיעה, נשמע שינוי בקול השיחות במעלית.
פתאום קולות צעקה, צעדים מהירים במדרגות זה קורה כשמביאים מנותח נוסף. עשר שעות עברו. האחות נכנסה, כיבתה אורות בחדר. אבל משהו לא נרדם. חצות, במדרגות שמעו צעדים, ואז שקט; איתן הרגיש דמעות בחלל, הלך בזהירות למעלה.
בפנל הקבלה ישבה, שפתה על הידיים, דמעות של חברתו לשעבר מהבית ספר. הוא ניגש, שם יד בריאה על כתפה:
אתה, אביב!
היא התנגנה אליו:
ניתחתי אישה, נפלה מתחת למכונית, עשיתי הכול אפשרי ובלתי אפשרי היא במצב קריטי, לא תשרוד. יש לה שני ילדים בעלה איתה בחדר.
תנוח, אביב!
שלוש שנים אני מנתחת, עדיין קשה לי לראות אנשים מתים.
תנוח, תתנוח! זו מקצוע שלנו, חמש שנים ראינו המון מקרים, אבל גם הצלתנו חיים רבים. נשף איתן. אשתו עזבה אותי, אומרת שאני לא חוזר הביתה והכנסת הכסף קטנה. אבל ארבעים שקלים בחודש אפשר לחיות.
גם לי אותו דבר, היא חייכה. רואים בי כאילו אני משוגעת. עדיין לא נישאתי, גרה עם הורים כמו ילדה.
זה רק 27, חיי עוד לפנינו.
לא, יוסי, אנחנו כבר 27.
אצל הגב’ אביב, הפולס נמשך, קראה האחות ההיתכנה.
סליחה! ובאמת נגררה למצב החירום.
איתן לא ישן באותו לילה. בבוקר באה האחות והכניסה לו קפה.
האישה שעבורה ניתוח הלילה, חיה? שאל הוא, פתאום לעצמו. כן, מצבה קשה מאוד.
***
שלוש שבועות חלפו, הפצעים של איתן נסגרו. הוא פגש באביב כאשר הייתה במשמרת שלה, והקשר ביניהם הולך ומתחזק. אולם יחידת החירום איננה מקום לשיחה אישית.
בבוקר סבב הבדיקה, הרופא הודיע:
היום משחררים אותך, חייך והוסיף. כלומר, משחררים מהבית חולים. תלך למרפאת המשפחה, שם יחליטו כמה זמן תצטרך עוד טיפול.
אפשר לאסוף חפצים!
אל תמהר. נגרום להוציא פטור במהרה.
לאחר שהרופא נעלם, איתן התגלח. במראה ראה ששני שרירי הפצעים שנותרו אינם פוגעים במראה, אלא מוסיפים גבריות.
איסף את חפציו, יצא למדרגות. היא באמת תעוזב! חשב בשמחה.
האחות הגיעה, שלחה לו פטור:
להתראות, איתן! אל תחזור אלינו.
***
היה לו דירה קטנה של חדר אחד, אך הוא פנה לבית הוריו. אמא קיבלה אותו בחיבוק חם:
בני!
הכול בסדר, אמא, אני בריא.
בוא, הכנתי לך אוכל, איך אתה נמוך כל כך?
הגעגועים למזון ביתי!
עד שתתאושש ותתחתן תישאר בבית ההורה. החדר שלך עדיין ריק, ילך לשטוף ידיים!
***
בצהריים אחרי הצהריים, איתן הלך למספרה, חזר לדירתו, לקח כמה בגדים, האם סידרה הכל. בערב בא אביו מהעבודה. ישבו יחד, כמו לפני שנים, והדברו עד הלילה.
בשינה בחדרו, שבו גדל, חשב:
מחר אל מרפאת המשפחה, אחר כך לעבודה, ובסוף היום
כך נרדם, מאוחר אחרי חצות.
***
למחרת, איתן הלך למרפאה בבוקר, עבר על חדרי המתנה עד הצהריים, אחרי הצהריים חזר למפעל המשמרת שלו הייתה באותו היום. בערב התארגן.
לאן אתה הולך? שאל האב.
אבא, מזכרת שלפני שנים, בכיתה ד’ עשיתי שיעורים, הזכרת לי לעשות תליון למתנה של חברה בכיתה?
לאהובתה הלאנאהבת, אביב כהן? זוכר.
זוכרת שגם אמרת: אולי תתאהב בה.
זוכר, היום היא רופאה, ניתנה לי ניתוח, ועדיין לובשת את אותו תליון.
הנה זה! כן!
אבא, מילים שלך התממשו. אני בדרך אליה!
***
עשרים ושבע שנים לא הרבה להתחלה של חיים משותפים עם אהובה.
